ככה לא כותבים

פרס המאמר המעורפל ביותר שפורסם בשנים הארונות בישראל מגיע ללא ספק לאליה לייבוביץ ("הארץ", 26.12). לייבוביץ מתאר את תופעת הסרבנות המצפונית לשרת בשטחים הכבושים כמחלה מדבקת, שאין נגדה חיסון. כסכנה שעלולה להתפשט כמגפה ולהפוך את הקומץ הקטן של סרבני המצפון למגפה שנשאיה עלולים להדביק שכבות רחבות של חיילי סדיר ומילואים. לאורך כל המאמר, להוציא המשפט האחרון, אין לייבוביץ מגלה את עמדתו שלו, ולא ברור לקורא האם זוהי כתבה המתארת את הפחד שאחז במטה הכללי לנוכח התפשטות אפשרית של תופעת הסירוב, או שזוהי עמדת כותב המאמר. השימוש במושגים רפואיים מעניק את הרושם כאילו כותב המאמר עצמו מתייחס בשלילה לתופעה, שהרי מחלות מדבקות שאין נגדן חיסון הן לכל הדעות לא רק דבר מפחיד, אלא גם מסוכן ושלילי מעין כמוהו. רק במשפט האחרון של המאמר מתגלה למי שטרח לקרוא אותו עד סופו כי הסיבה לאפשרות התפשטות הסרבנות נעוצה בהיותה גם מוסרית וגם הגיונית. מדוע סרבנות המצפון היא מוסרית ואף הגיונית, סתם הכותב ולא פירש.
מאחר שאליה לייבוביץ אינו ידוע כאדם בעל מורך לב, נשאלת ראשית השאלה מדוע בחר להביע את עמדתו בצורה כה סתומה. המאמר מזכיר משטרים טוטליטריים אפלים, שבהם כדי להבין את עמדתו של כותב מאמר צריך לקרוא בין השורות. תמיהה גדולה בעיני איזו צנזורה ניסה לייבוביץ לעקוף במאמר זה.
זאת משום שהמאמר מתחמק מלציין שהסכנה היחידה הטמונה בסירוב המוני היא למשטר כיבוש עצמו, ולו בלבד. החרדה האמיתית היא בהפיכת הסירוב להשתתף ב"לחימה" השוטפת שבה משתתפים מאות אלפי צעירים ישראלים כמצוות אנשים מלומדה, לבלתי-מובנת מאליה ומלקיחת חלק בהרג, בהרס ובהתעללויות שחיילי ישראל מבצעים בשטחים הכבושים-מחדש – חלקם מכורח הנסיבות וחלקם מתוך חדוות המעשה עצמו, שהיה לחלק מעולמנו. הוא מתחמק מלדון בזכותו וחובתו של בעל-מצפון שלא לקחת חלק בתהליך שעל כל-כולו מתנוסס דגל שחור, של פקודות בלתי-חוקיות בעליל ונודף מחלקם ריח חריף של פשעי-מלחמה.
לייבוביץ, בדמה ליעלון, מופז, שרון ועוזריהם, יודע ששום התערבות מבחוץ ושום מעשה פוליטי פנימי מצד שמאל או ימין, ואפילו לא חילופי שלטון שבין הגושים, לא יכולים להביא לקץ משטר הכיבוש שממוטט את אושיותיה הכלכליים, החברתיים והמוסריים של המדינה, מלבד הפיכת השירות בשטחים לבלתי מובן מאליו. כל זמן שלא קיימת מסה קריטית של מה שלייבוביץ והמשטר מכנים "סרבנים פוליטים", שום מצע מפלגתי או מאמר בעיתון לא יוציאו אותנו מן הכיבוש והמשטר הקולוניזטורי המושחת והמשחית. רק סירוב המוני מלשתף פעולה עם פשע זה, יתיר את הקשר הגורדי שבו אנו מצויים.
רבים מתנגדים לסרבנות המצפון הפוליטית בטענה שזהו אקט אנטי-דמוקרטי, אקט של מרידה כנגד שלטון שנבחר באורח דמוקרטי והמבטא את רצון העם. הקושי הטמון בטיעון זה הוא בכך שמדינה השולטת ללא מיצרים ומדכאה עם אחר זה עשרות שנים אינה יכולה להיחשב כדמוקרטית. אם זוהי דמוקרטיה, זוהי דמוקרטיה של עם-אדונים, ומי שפועל ומסתכן כנגד משטר זה בדרכים לא-אלימות, מקריב את חירותו למען תהליך הדמוקרטיזציה של ישראל.
ככל הנראה גם אי-כתיבת דברים כלשונם, או הקושי בפרסומם, מהווה חלק מעליבותה של מה שקרוי לנוחיות המשתמש "דמוקרטיה ישראלית", שבנויה לא רק על כיבוש אלא גם על פחד וחשבון, ומנגנוני הוצאה מן הקונצנזוס.