שינוי עולה, הליכוד מתאושש מהשחיתות

חודש לפני הבחירות, ההרכב של הכנסת הבאה מקבל את גיבושו הסופי. המירוץ נכנס ליישורת האחרונה. בהסתמך על כוונות ההצבעה, כפי שהן משתקפות בסקר האחרון של מכון "דחף" בהנהלת ד"ר מינה צמח, שתי המפלגות הגדולות ישלחו לכנסת 56 חברות וחברים. סדר הרצים לא משתנה – משתנים רק המרחקים ביניהם.
ההתפתחות המעניינת ביותר של השבוע היא הקפיצה של שינוי, שפרצה את מה שנראה כתקרת הזכוכית של 11 עד 12 ח"כים, והגיעה ל 14. במרוצת חודש אחד בלבד הצליחה שינוי להרחיב את חוג בוחריה העתידיים ב 30% - הישג משמעותי על פי כל קנה מידה.
מקורות התנופה המחודשת הם שניים: מאוכזבי ליכוד, ששינו את הצבעתם בעקבות פרשיות השחיתות, ופליטי המפלגות הקטנות, שסיכוייהן לעבור את אחוז החסימה מצטמצמים ככל שהבחירות מתקרבות. בהציגה סדר יום אזרחי, ולא מדיני-ביטחוני, שינוי יוצאת נשכרת גם מהתמעטות הפיגועים.
רוב הציבור טוען, כי גם אם יתחדשו הפיגועים, לא תהיה לכך השפעה על החלטתו לאיזו מפלגה להצביע. אבל, במקרה זה הרוב לא חשוב – חשובה הכמות של המיעוט.
הפיגועים עשויים לשנות את ההצבעה של 28% מכלל המצביעים. לאיזה כיוון? שמאלה או ימינה? המשתתפים מסרבים לגלות.
פרשיות שחיתות נוספות עשויות אף הן לשנות את ההצבעה, אצל 46% מהציבור. אלה נתחים גבוהים מאוד, ונוצר מהם הרושם, כי המשחק המפלגתי עדיין פתוח, וגורל הבחירות טרם הוכרע.
מצד שני, הניסיון המצטבר של מערכות הבחירות הקודמות מלמד, כי זולת שתיים (של בגין ב 1981 ושל רבין ב 1992), מעט מאוד, אם בכלל, זו אצל המצביעים בחודש האחרון לפני הבחירות.
הדפוסים כבר התגבשו. ההחלטות הפנימיות כבר נפלו. הנאמנויות כבר מוצו.

הפרדה חד-צדדית של שרון

הליכוד התחזק במקצת לעומת הסקר הקודם, וחזר ל 35 ח"כים. העבודה נחלשה מעט, וירדה ל 21 ח"כים. התנודות האלו אינן מבטאות מגמה, אלא רק קפיצות מעלה ומטה סביב קו ממוצע מוצק, הקיים מרגע שהוקדמו הבחירות: כוחו של הליכוד נע סביב 35 ח"כים, פלוס-מינוס 2, כוחה של העבודה סביב 20 ח"כים, פלוס-מינוס 2.
פרשיות השחיתות, שבשיאן השפיעו על קרוב לחמישית ממצביעי הליכוד לשנות את הצבעתם, איבדו מחשיבותן: החשדות מעורפלים ונזילים בשלב זה, ושמותיהם של רוב המעורבים אינם אומרים הרבה.
מבחינת הליכוד, האש אותרה בהצלחה, ואינה מאיימת עוד לשרוף את לב היער. בארזים לא נפלה שלהבת. יתר על כן: שרון הקים חומת מגן גבוהה בינו לבין הביצה של מרכז הליכוד: הם שם, הוא כאן. הם מתלכלכים, הוא קב ונקי.
את הבחירות המפלגתיות הפך שרון בחזרה לבחירות אישיות: כשאתה מצביע שרון, הוא אומר לבוחרים, אתה לא מצביע ליכוד. אתה מצביע בעד תנועת מרכז חדשה, שראש הממשלה ירכיב – כבר מרכיב – בלא להתחשב בהעדפותיהם של חברי מרכז הליכוד.
ההפרדה החד-צדדית שעשה שרון בינו לבין המפלגה שבראשה הוא עומד ביצרה את מעמדו וחיזקה את אמינותו. ההיפך קרה לעמרם מצנע: ניסיונותיו ללכת על קו אישי, מנותק מהצמרת הנבחרת של מפלגתו, מזיק לשניהם. בייחוד מזיקה ההבטחה, עליה חוזר מצנע ללא הרף, לא להשתתף לאחר הבחירות בממשלת אחדות.
מסתבר, שלעמדות של המפלגות ביחס לקואליציה העתידה לקום, אליה יצטרפו או לא יצטרפו, יש השפעה מכרעת על הבוחרים – מתומכי ש"ס עד תומכי שינוי.
הבוחר בוחן את הסחורה המפלגתית לא רק לפי הריח שלה (השחיתויות), אלא גם לפי טעמה ועמידותה. 62% ממשתתפי הסקר אומרים שדפוס ההצבעה שלהם יושפע בעיקר ממצעי המפלגות. 65% אומרים שהוא יושפע מהמחוייבות ללכת או לא ללכת לממשלה הבאה, ועם מי. הציבור לא רוצה לקנות חתול בשק.
מצביעי העבודה מוכנים לממשלת אחדות, בתנאי שתישען על שתי המפלגות הגדולות ועל מסד מדיני וכלכלי משותף. הביטול מראש של האפשרות הזו, על ידי מצנע, מרתיע את הבוחרים המהססים והצפים.
לפי הסקר, כחמישית מכלל בעלי זכות הבחירה טרם גיבשו את דעתם. בקרב המצביעים היהודים, אחוז המתלבטים נמוך בהרבה – סביב עשירית. הם יהיו היעד לתעמולת הבחירות. בינתיים, הם צפים לאיטם מרכזה וימינה.

העבודה שוב נענשת

מפלגות השמאל המדיני, עבודה ומרצ, הסבירו השבוע באריכות לציבור כי אין לו ממה לפחד: את סופת המלחמה עם עיראק זורע הליכוד, ובמיוחד ראש הממשלה, כדי להסיר את השחיתויות הפוליטיות מסדר היום.
לפי הסקר של ד"ר מינה צמח, כ 30% מהאזרחים קונים את הטיעון של העבודה במלואו. עוד 13% מסכימים איתו חלקית. 47% מהמשתתפים בסקר – הרבה יותר משיעור המתכוונים להצביע לליכוד – דוחים מכל וכל את האשמת ה"ספין", תרגיל הבחירות, ומשוכנעים שדאגה כנה לביטחון המדינה, והרצון להכין את אזרחיה למלחמה, הם שעומדים לנגד עיניהם פוליטיקאים. לא מניפולציות על דעת הקהל.
הישראלים מבקשים מהפוליטיקאים להשאיר את נושאי הביטחון הקיומיים מחוץ למסע הבחירות. אולי יש בכך התחסדות, ואולי זו בריאות נפשית. כך או אחרת, העבודה שגתה כשהיפנתה אצבע מאשימה לעבר שרון, כמי שמצית את בהלת המלחמה מנימוקים אנוכיים ולא ענייניים.
הטענה לא חצתה את גבולות מחנה השמאל, שיכנעה את המשוכנעים בלבד, לא הוסיפה קולות לעבודה, וגרעה מאמינותה. בהתקרב המלחמה, היא אף עלולה לחזור ולהכות בעבודה כבומרנג.
ככלל, מבחינת העבודה זה היה שבוע מאכזב. חודש לפני הבחירות, מפלגת מיעוט המעוניינת להגיע לשלטון אינה יכולה להרשות לעצמה שבועות מאכזבים.

למה לעשות דרמה ?

ההערכות הצבאיות של האזרחים למקרה של מלחמה בעיראק שונות מאוד מההערכות של אמ"ן. הן הרבה יותר פסימיות. לפי מימצאי הסקר, 70% מהישראלים נותנים סיכוי בינוני עד גבוה למתקפת טילים קונבנציונליים (מצד עיראק) על ישראל, ו 51% למתקפה כימית או ביולוגית. הסיכויים שנותן צה"ל בהערכותיו נמוכים עשרות מונים.
כשהציבור מעניק סבירות כה גבוהה למעורבות ישראלית במלחמה ארה"ב-עיראק, אפשר לצפות שהוא גם מכין את עצמו לקראתה, ומשתדל לקדם את פני הרעה. אלא שהישראלים סומכים בעיקר על הממשלה, הצבא, פיקוד העורף והאמריקנים.
רק 58% ריעננו את ערכות המגן. רק 13% הכינו חדר אטום. רק 8% הכינו מלאי של מזון. רק אחוז אחד מהאזרחים הזמין כרטיס טיסה לחוץ לארץ. אף אחד לא מודה כי הזמין מקום לינה הרחק מהמרכז.
כרבע מהציבור אמרו בסקר שהם מתכוונים (לא ברור מתי) להכין חדר אטום ולרענן ערכת מגן. אולי. ביחד להזמנת כרטיסים ומקומות במלונות, אין גם כוונה לעשות זאת בעתיד.
אלא המימצאים. יהיו שיפרשו אותם כהתחסדות, כאי-אמירת אמת, כתוצאת סקר לא אמינה, הנובעת מבושה לגלות לסוקרים את כוונותיהם לנטוש את המולדת או את הבית. לפרשנות זו אין על מה לסמוך: היא מייחסת לאזרחים פחד-סקר שלא קיים.
עדיף לקבל את הדברים כפשוטם: בבואנו להעריך את סיכוני המלחמה, אין לנו הרי תקדים אחד להתבסס עליו, ולכן, באופן טבעי, נאמין כי מה שהיה הוא שיהיה. וזה לא נורא במיוחד, נזקי מתקפת הטילים של 91' היו זניחים.
זו כנראה גם הסיבה לכך שהטילים של סדאם מפחידים את הציבור הרבה פחות מפיגועי הטרור. הטרור לא נשכח, ואימתו ממשיכה לארוב מאחורי כל פינה. כ 40% מהאזרחים חוששים להיפגע במקרה של מלחמה עם עיראק. 70% חוששים מפיגוע טרור.
בעיני חלק ניכר ממשתתפי הסקר, התקשורת לא מאוזנת בגישתה למלחמה בעיראק. 46% אמרו כי היא מטפלת בנושא מידה מוגזמת, 35% אמרו שהטיפול התקשורתי בסדר, ורק 15% רצו הבטלה עוד יותר גדולה של אימת המלחמה והשלכותיה.
האזרחים, חודש לפני הבחירות, מאמינים במלחמה, לא מאמינים בפאניקה.