הבועה של שינוי

אחת התעלומות הגדולות במערכת הבחירות הנוכחית, אם לא הגדולה שבהן, היא נדידת הקולות מן הליכוד. כאשר מפלגת השלטון נפגעת כתוצאה מהגילויים החדשים על מעשי שחיתות לכאורה בבחירות הפנימיות, ניתן היה להניח שהמרוויחות העיקריות מכך תהיינה היריבות מימין ומשמאל, כלומר האיחוד הלאומי והעבודה.
אבל לפחות בינתיים נראה שהבוחרים הנוטשים את הליכוד מצאו לעצמם כתובת אחרת: שינוי. התעלומה גדולה במיוחד על רקע הטענות שנשמעו לגבי האנונימיות של רבים מהמועמדים ברשימת הליכוד. מדוע יעדיפו הבוחרים מועמדים אנונימיים של שינוי - על פני מועמדים דומים מטעם הליכוד?
הסבר אפשרי אחד הוא שבוחרי הליכוד מתקשים להפנים את ההתמרכזות של הליכוד בראשות שרון, ועדיין רואים בליכוד מפלגת ימין, שתשמור על ארץ ישראל ותמנע הקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך. תהליך העיכול של המהפך שחל אצל שרון - מר ביטחון - הוא ממושך, ויבשיל אולי רק בבחירות הבאות, אך לא בבחירות 2003. התוצאה: האיחוד הלאומי אינו זוכה לפי שעה בקולות של נוטשי הליכוד.
הסבר אפשרי אחר הוא הרתיעה של בוחרים פוטנציאליים של הליכוד מ"לחצות את הקווים" ולהצביע עבור העבודה. בוחרי ליכוד אינם מסוגלים להצביע מרצ, ואין זה משנה אם מדובר במרצ א' עם יוסי שריד ויוסי ביילין, או במרצ ב' בראשות עמרם מצנע. גם הטענה כאילו רשימת העבודה נמצאת ימינה מהאיש העומד בראשה אינה יכולה לשכנע. אפילו היו"ר הקודם, פואד בן-אליעזר, שנחשב לאגף הימני במפלגה זו, ביצע פינוי כוחני של מאחז מאוכלס אחד בשומרון. בדיעבד גרם הדבר לנפילתו. העובדה שאיש בעבודה אינו מתקומם נגד הסיסמא הדמגוגית של הפרדה חד-צדדית תוך כדי טרנספר של רבבות יהודים מבתיהם מלמדת עד כמה סטתה מפלגת שלטון - בעבר - זו ממרכז המפה, ופינתה קטע זה של הקשת הפוליטית לליכוד בראשות שרון. התוצאה: בוחרים אינם עוברים מהליכוד לעבודה.
כאשר בוחרים המסתייגים מהליכוד נתקלים בפני חסמים אלה למעבר מהמרכז ימינה או שמאלה, הם מגיעים בעיקר אל שינוי, המפלגה בעלת המסר האחד. מדובר בגוף הנישא בעיקר על גלי השינאה התהומית לחרדים, שינאה הניזונה מ-2 מקורות: מאלה ש"שינאתם אומנותם" ובראשם יוסף לפיד ויוסף פריצקי, ומאלה ש"השתמטותם אומנותם" - החרדים - אשר באי-השתלבותם במערכות הביטחון והכלכלה מפרנסים ונותנים הצדקה לא מעטה לטענות כלפיהם. ביצה זו משמשת מצע גידול לתעמולת השינאה, ורבים מדי מתפתים לכיוון מסוכן זה. החברה הישראלית המסתייגת - בצדק - מהשתמטות של חרדים, סרבנים ואחרים, אינה ערה מספיק כדי לגנות את המגמה המכוערת של טיפוח שנאה לאוכלוסייה מסוימת.
יתר על כן, הרוב המכריע בציבור החילוני מניח שרוב היהודים ביש"ע הם דתיים (בשעה שרק שליש מהם דתיים, בערך כמו בתוך "הקו הירוק") ויוצר זיקה בלתי-מבוססת בין ההסתה של לפיד וחבורתו נגד החרדים לבין ההסתה של מצנע ומפלגתו נגד המתנחלים הנתפשים כדתיים, וכך שנאה אחת מזינה שנאה אחרת, והשסע בין היהודים גדל דווקא בשעת מלחמה.
זליגת הקולות דווקא לשינוי, המפלגה העשירה במועמדים אנונימיים ובעלת המסר החד-ממדי, אינה מעידה על בגרותו של ציבור הבוחרים, או על רצונו להכריע בין שתי הגישות המנוגדות לטיפול במלחמת אוסלו, זו של האיחוד הלאומי וזו של העבודה/מרצ. הצבעה עבור המפלגה שאין לה דעה בנושא המרכזי שעל סדר היום מהווה התחמקות והטמנת הראש בחול.
להצבעה כזו יש גם משמעות רבה לגבי יכולת ההקמה של הקואליציה הבאה. בשלב זה נראה שמבין 2 הקואליציות ששרון יוכל להקים, האחת עם כל המפלגות שמימין לליכוד והשניה עם העבודה ושינוי, השניה תהיה גדולה במקצת. אבל קואליציה כזו מסוכנת לליכוד עצמו. היא עתידה ליצור נתק הן בין הליכוד לבין שותפיו הטבעיים מימין, והן בתוך הליכוד, כאשר מהר מאד יסתבר שח"כים רבים בליכוד לא יוכלו לתמוך במדיניות שרון הנשענת ותלויה ברצונה של מפלגת העבודה. התוצאה: אורך חיים קצר של קואליציה כזו, וככל הנראה בחירות חדשות - שוב - ב-2004.
בשעת כתיבת שורות אלה לא ברור לאן תגיע הנסיקה של שינוי ומתי יקלוט ציבור הבוחרים את המשמעות של הצבעה עבור מפלגת-בועה, שמצעה אינו רלוונטי למצב המלחמה בו נמצאת ישראל. ייתכן שהקסם של שינוי כמקלט למאוכזבי הליכוד יתפוגג רק באיחור, אחרי הבחירות.