הצעת ויתור

הפערים בחברה הישראלית, בין עניים לעשירים, בין חסרי כל לבין עתירי הון, הולכים וגדלים ומערערים את היציבות החברתית. ממדינת רווחה החותרת לערכי שוויון וצדק חברתי, הגענו תוך שנים לא רבות לקצה השני. המשבר הכלכלי מחמיר את מצבם של "עלובי החיים", מגדיל את היקף העוני, מעמיק את המצוקה, ומסכן את החברה כולה.
כנראה שהמדינה איננה מסוגלת עוד לממן כראוי את צרכי הרווחה, וגופים וולונטריים ממלאים את החלל, ובתקציב החדש יחול קיצוץ נרחב ומסוכן בתמיכות לקבוצות החלשות ביותר. הוויכוח הפוליטי העצוב, אך הלגיטימי, נוגע לשאלה אם באמת אין ברירה אחרת, ומהו סדר העדיפויות הנכון: האם לפגוע באמהות חד-הוריות או במשפחות מרובות ילדים? אבל אני מאמין שחובתנו לעשות ולא רק לקטר, ואפשר לעשות דברים משמעותיים גם בלי לתפוס צד בוויכוח הפוליטי.
יש בארץ להערכתי לפחות רבע מיליון אזרחים, שיכולים לוותר בלי שום קושי על קצבה או גמלה שהם מקבלים מהמדינה, או על ימי חופשה, פדיון ימי מחלה, אחוז מסוים מהמשכורת, חלק מרווחי הון או כל ויתור אחר, שאזרחים יכולים לוותר ברצון בתנאי שיידעו בביטחון מלא שהכסף כולו ילך למטרה חברתית ראויה, שנבדקה היטב, או יופנה למטרה שהתורם חפץ בה. אין לי ספק שיש בציבור נכונות רבה לוותר ולתרום, אלא שיש חוסר אמון עמוק כלפי המערכת התקציבית של המדינה. אנשים אינם סומכים שהכסף שלהם יגיע ליעדו הנכון, אם יחליטו עליו בכנסת ובממשלה.
נדרשת התגייסות של החברה, ובראשה מנהיגים נבחרים ומוכרים, דמויות ציבוריות (שיקראו "אחרי!") אנשי רוח, תלמידי-חכמים, שופטים, מחנכים, רבנים ואנשי עסקים, שמוכנים להציב מופת של ויתור אישי ולהוביל ציבור אחריהם. המכשול העיקרי הוא הציניות, ועליה אפשר להתגבר רק על-ידי דוגמה אישית.

לאן ילך הכסף?

את הכסף יקבלו עמותות וגופים שעוסקים בהתנדבות, בעזרה לאנשים ולמשפחות במצבי משבר ומצוקה, בהגנה על נשים וילדים מפני אלימות, בחיזוק הסיכוי של ילדים ונוער לזכות לחינוך שיאפשר להם להיחלץ ממעגלי המצוקה והעוני, בעזרה לחולים במחלות קשות, לקשישים, עולים, מובטלים, נפגעי טרור ואלימות, בסיוע להתגבר על מוגבלויות ועל משברים נפשיים. אולי יותר מכל ראוי להפנות כספים לעידוד יצירת מקומות עבודה. השאלה היא איך עושים זאת?
התנאי, שאסור להתפשר עליו הוא שלא יינתן סיוע לגופים ולעמותות שמשלמים משכורות נכבדות ואף שמנות, לעסקנים שמתפרנסים מן התרומות שהם אוספים, כי זה משחית את הרצון לוותר ולתת. בדיחה ישנה אומרת, שעסקן ציוני הוא אדם שלוקח כסף מיהודי אחד, כדי להעלות לארץ ישראל יהודי אחר. רבים מדי מתפרנסים אצלנו מלעזור לזולת.

קובעים סדרי עדיפויות

הצעתי לפורום לאחריות לאומית הפועל במרכז רבין, לקבל החלטה ברוח זו ולפעול למימושה, מתוך נכונות אישית לתת דוגמה אישית. הדבר קרוב מאוד לביצוע.
כאלף בני נוער ומסיימי תיכון ותלמידי מכינות, שאינם מייצגים שום גוף פוליטי, התייצבו במוצאי שבת מול הכנסת תחת הקריאה "מח"כים לדוגמה אישית", כדי לתבוע מנבחרי הציבור ומבכירי המשק והשירות הציבורי לקצץ 10% משכרם, ולתת דוגמה אישית של ויתור. לא מדובר רק במפעל צדקה (שגם זה חשוב מאוד כמובן), אלא במאמץ להשפיע על מערכת הערכים וסדרי העדיפויות הכוללים בציבור הישראלי. אם נצליח בכך, רעיון ה"וויתור" יוכל להפוך למפתח ערכי, ותנועת ה"וויתור" תוכל להשפיע גם על הדרך שבה קובעים במדינת ישראל סדרי עדיפויות, בסיסי תקציבים ומדיניות כלכלית-חברתית.
טוענים נגדי שאני מנסה לעקוף את האוצר ואת החובה של המדינה לתת תשובות נכונות לבעיות. ואני טוען שאי אפשר לחכות עוד. החברה האזרחית מוכרחה להתגייס כדי לעקוף קטעים סתומים ואטומים של מערכות המדינה. אין לי ספק שכל שיטה שתצליח להתמודד עם בעיות הפער באופן אזרחי וחופשי תאומץ על-ידי המערכת במוקדם או במאוחר. כאשר המדינה תבנה צנרת נקייה ואמינה של ויתור ונתינה, שכל אחד יוכל לסמוך עליה, אפשר יהיה לגייס מהציבור סכומים משמעותיים הרבה יותר ולצמצם את הפער באמת, מבלי לפגוע באיזון התקציבי ההכרחי.
החזון המוצע מבוסס אם כן על שינוי סדרי עדיפויות ודרכי התמודדות עם בעיות הכלכלה והחברה, ועל מאמץ משמעותי להקטנת הפערים ולאיחוי השסעים בחברה הישראלית.