בחזרה לייאוש

בשבועות האחרונים, כשפרשיות השחיתות בבחירות המקדימות של הליכוד מיאנו לרדת מהכותרות, והמפלגה איבדה בין חמישית לרבע מתחזית המנדטים שלה בסקרים, אמרו חכמי המערכת הפוליטית שרק פיגוע יוציא את אריאל שרון מהבוץ האלקטורלי.
ההנחה המובלעת היתה שפיגוע יחזיר לראש סדר היום את החרדה הבטחונית, ובעת חרדה אנחנו מצטופפים סביב דמות בטחונית מן הימין – כזו שאם לא תביא שלום ובטחון, לפחות תכניס לערבים. הנחה מובלעת אחרת היא שכציבור, אנחנו חבורה של טמבלים רגשניים, שכל אירוע וכל ספין מטיחים אותם מצד לצד.
זו הנחה מעליבה, הנובעת מראיית העולם של מי שעסוק כל היום בדקדוקים פוליטיים זעירים. נדמה לי שהאמת קצת שונה: אירוע כזה או אחר – או דגש כזה או אחר בקמפיין – תופסים ומשפיעים באמת רק כאשר הם נופלים על מצע שכבר קיים מראש. "פרס יחלק את ירושלים" תפס, מפני שלחלקים גדולים בציבור היתה תחושה קודמת ששמעון פרס הוא אדם חסר מעצורים, שיעשה הכל למען תהילתו האישית. והשחיתות בליכוד השפיעה על הסקרים מפני שעוד קודם לכן, היתה תחושה שמפלגת השלטון בראשות שרון היא מקום שבו הגדרות נפרצו כבר מזמן.
ואם כך, איך משפיע עלינו פיגוע רב ממדים, כמו זה שהיה בתל אביב? ההיסטוריה הקרובה אומרת שלא הרבה. בנובמבר האחרון נהרגו 44 ישראלים בפיגועים, ושערה לא נפלה מראשו האלקטורלי של ראש הממשלה.
הנתק הזה בין התוצאות של ממשלת שרון בשטח – כמות הפיגועים חסרת התקדים, השפל הכלכלי וההתפוררות החברתית – לבין כוחו הפוליטי של ראש הממשלה, הוא אחת התופעות המרתקות בדברי ימי המדינה. הוא ניכר בסקרי דעת הקהל כבר כמעט שנתיים; יש להניח שגם אם לא היה פיגוע, היינו רואים חזרה לליכוד לקראת מועד הבחירות, לאיזור שנראה סביר כבר כשהוכרזו הבחירות – כ-35 מנדטים.
השאלה החשובה איננה איזו צורה תלבש מערכת הבחירות, ואפילו לא תוצאותיה. השאלה היא עד מתי תשלוט בנו קואליציית הייאוש, לפיה אין מה לעשות במצב הנתון חוץ מלהרוס עוד בית, להטיל עוצר בעוד עיר ולקלל את יאסר ערפאת. כל עוד היא בשלטון – וחלקים גדולים במפלגת העבודה שותפים לה לא פחות מהליכוד – כל דיבור על השפעה מקומית של אירוע כזה או אחר, אפילו פיגוע קשה במיוחד, הוא לא רלוונטי.