גיוס כללי בדטרויט

מאד יכול להיות ששמעתם על מיתון בשנתיים האחרונות. סביר אפילו להניח שהרגשתם אותו היטב בכיס ובחשבון העובר ושב. אבל בדטרויט, מארחת תערוכת הרכב החשובה ביותר בארה"ב, ההצגה חייבת להימשך. ייתכן ומדובר בתגובה מתבקשת למצב הקשה, יכול להיות שהאמריקאים גאים היום, יותר מתמיד, לחשוף שרירים משורגים.
ראשונה במסורת הפגנת הכוח הבלתי מתפשרת הייתה קרייזלר, אז עוד כיצרן עצמאי לפני ההתקשרות החשובה עם דיימלר. היצרן האמריקני הבין מהר מכולן את כוחן והשפעתן של מכוניות תצוגה מרהיבות, בעיקר אלה שצוידו בהסתייגות המתבקשת "אולי", "כנראה", או "אנחנו יכולים לייצר, אבל עוד לא משוכנעים". ותעשיית הרכב של הדוד סם, זו שראתה כי טוב, נסחפה אחריה.
כך קרה שחשיפת מכוניות תצוגה הופכת משנה לשנה משמעותית וגדולה יותר, בעיקר בצד האמריקני של הגלובוס. והיא גם זו שהפכה את תערוכת הרכב של דטרויט לחגיגה חשובה מאין כמוה. נכון, היא בפירוש פחות משמעותית מבחינה שיווקית עבור אירופה בכלל וישראל בפרט, ומדברת בעיקר בשפה המקומית. אבל בסופו של דבר, ברור כי מה שחשוב לשוק הרכב הגדול בעולם, משמעותי לכולם.
האם יכול היום מישהו לחשוב על ב.מ.וו X5, מרצדס ML ואפילו מאזדה מיאטה או פורשה בוקסטר ללא אמריקה? למעשה, יצרניות מכוניות הפאר והספורט מאירופה, כמו ב.מ.וו, מרצדס ופורשה, חייבות את ההצלחה הפיננסית שלהן בעיקר ליבשת האפשרויות הבלתי מוגבלות, כמעט.

הכל ובגדול

והצגה אמריקנית מתבטאת בנאומים נלהבים של ראשי תעשייה, המנסים כמו אנשי מכירות מיומנים, למכור בעיקר לעיתונאים את תוצרתם. הצגה אמריקנית גם אומרת מידות גדולות, הצהרות יומרניות, ושפע כמעט בלתי אפשרי לעיכול של כלי תצוגה מכל הסוגים, הזנים והמינים.
רוצים את מכונית הפאר המוחלטת? קיבלתם. רוצים אופנוע עם מנוע של מכונית ספורט? יש להם גם את זה. שלא במפתיע, האמריקנים בדטרויט ממשיכים לספור בליטרים ולא בסמ"קים, ולצד דיבורים על איכות סביבה ותקנות זיהום ובטיחות מחמירות, בולטות מכוניות גדולות עם מנועים במידות דמיוניות. וכן, יש להם אפילו תירוץ. המכוניות החדשות, ובעיקר רכב שטח ענק מכל סוג וצורה, גדולים מבעבר ולכן צריכים – מה זה צריכים, חייבים! - יותר כוח. כדי להרגיע אותנו, הם מחדשים את ימי מערכות ניתוק הצילינדרים.
ואין ספק שהכוכבת בתחום ה-XXXXXL הייתה קאדילק, עם מנוע V16 בנפח 13.6 ליטר (כמו 10 מכוניות משפחתיות) המייצר למעלה מ-1000 כ"ס (כמו אותן 10 מכוניות משפחתיות ביחד). רק עם חצי מהנפח המפלצתי הזה, אבל כן בדרך אל הכביש, הוצגה מכונית הפאר המדוברת ביותר בעולם: הרולס-רויס החדשה, שהעניקה למארגנים הרבה מאד קורת רוח.

בכביש, בשטח, במסלול

אבל לא רק. אם למשל הגעתם לדטרויט ללא הכנה פסיכולוגית מתאימה, יכולתם לחשוב שמכונית הסדאן הרגילה, המשפחתית התמימה והכל-כך מוכרת, פשוט נעלמה לחלוטין מהעולם. או שהמונח קרוס-אובר, שלפני שנה עוד נשמע כמושג המוכר למביני עניין ועוסקים בתחום בלבד, הפך שגרתי ומוכר לכל. עד כדי כך מוכר, שלפרקים נראה כי חלפה זכות הקיום של מכונית שאינה מסוגלת לדלג לשדה הבוץ, ומיד אחר כך להשלים את הקפת מסלול המירוצים של אינדיאנאפוליס בזמן שיא. ואם לא שם, לפחות שתהפוך בלחיצת כפתור לטנדר כדי להוביל את המקרר לבית החותנת.
ובעניין זה כדאי להזכיר כי לפני שנים הביטו סופרי האפונים של יצרני הרכב האמריקנים לכיוון אודי וסובארו במבט מרחם, פועל יוצא של דבקותם המסורתית בהנעה כפולה למכוניות כביש. אולם מהסיבות הלא נכונות דווקא, הפכה מערכת הנעה המשגרת את כוח המנוע לארבעה גלגלים פריט-כמעט-חובה במפרט הטכני של מכוניות העתיד. זאת לפחות אם לשפוט לפי שפע כפולות ההנעה שכיכבו בתערוכה.
רגע, אמרנו כפול הנעה ולא הזכרנו טנדר? כולנו התרגלנו לעובדה שזהו הרכב הנמכר ביותר בארץ כל האפשרויות, אז למה לא להצמיד לו מנוע שישאיר יותר פסים שחורים מכוכבים מבהיקים על הכביש בכל זינוק? טוב, תמיד היו כאלה, אבל עכשיו הסגנון קיצוני הרבה יותר.
ולצד אלה מככבות כמובן מכוניות שרירים אמריקניות "כמו פעם", עם קורטוב מתבקש של נוסטלגיה עיצובית, ולעיתים אף טכנולוגית. מכוניות שגורמות לך להרגיש שמרוצי הרחובות בתחילת שנות השישים ועידן "אמריקן גרפיטי" עדיין כאן. בראשן עמדה כמובן המוסטנג החדשה, הקרובה מתמיד לפס הייצור.