ברקוביץ': אני אוהב לקרוא את התגובות ב-ynet

שתי בשורות היו לי בבוקר של אתמול: טובה ורעה. הטובה, שאנחנו מתקדמים בטבלה ומתחילים לראות את אירופה, משחקים כדורגל פתוח ואטרקטיבי, אם כי עדיין זקוק לשיפורים. השנייה, הפציעה הטורדנית חזרה וכנראה איאלץ להיעדר מהמשחק בשבת בניוקאסל.
שלשום בדקה ה-30 בערך, למרות שחשבתי שאני כבר בריא, הרמתי כדור מהצד למארק ויויאן פו, והרגשתי כאב חד בשרירי הבטן. ממש כמו במשחק נגד פולהאם. בניגוד למשחק נגד פולהאם, אני לא יודע איך היה לי הכוח להמשיך ולא להישבר. בתוך תוכי הרגשתי שהקבוצה זקוקה לי יותר מתמיד.
בהפסקה קווין קיגן רצה להוציא אותי בגלל פציעה, אבל התחננתי שישאיר אותי. הייתי במין טירוף וזה מה שהלב אמר לי. אמרתי לקיגן שאני ממשיך ולא יעזור כלום. כל החצי השני שיחקתי עם כאבי תופת בשריר הבטן. בדקה ה-80, כשהתחלתי להרגיש שהכאב יורד למפשעה וכבר לא יכולתי לרוץ, ביקשתי להתחלף.
בקטע הזה של אהבה למשחק ולקבוצה, אני שונה מאחרים. לפעמים זה עולה ביוקר. 3 נקודות לפעמים יותר חשובות לי מהבריאות. עוד סיבה שבגללה אני לא מוותר, היא ההרגשה שאני בכושר נהדר. כשהברזל חם, צריך להכות. גם אם יש קצת מכשולים.
לפי הכותרות, הסיטי מפתיעה את כולם, אבל כבר בתחילת העונה אמרתי שאנחנו שווים מקום בין ה-6 ל-10. אותי שום דבר לא מפתיע, ולא אתפלא אם נהיה במקום גבוה יותר מהנוכחי. עוד לא מיצינו את מלוא הפוטנציאל.

תמשיכו לכתוב

אמנם אני לא חובב גדול של אינטרנט ומחשבים, אבל לידיעתכם: אני עוקב בקפדנות אחרי התגובות שמתפרסמות ב-ynet בעקבות הטור במשך השבוע. אני מאוד נהנה לקרוא את התגובות, גם אם הן ביקורתיות.
הרבה מגיבים ושואלים אם אני באמת קורא את התגובות. אז לידיעתכם, כן. את כל התגובות, אפילו הגרועות שבהן. תמשיכו לכתוב, כי אני נהנה.

עצבים מחוץ לכדורגל

הבנתי שהאלימות במגרשים בארץ נמשכת ונהיית גרועה מיום ליום. עד שאנשים יאבדו חיים, האוהדים האלימים לא יפסיקו. בשם כל השחקנים אני מבקש מאותם אוהדים, אם באמת הם אוהדים ואוהבים כדורגל, שיוציאו את העצבים במקומות האחרים – וייהנו מהמשחק.
כאן, באנגליה, האוהדים פי אלף יותר פנאטים, אבל לא שמעתי שמאיימים ורודפים אחרי שחקנים כמו שעשו ליוסי אבוקסיס. תירגעו מהר, לפני שנאבד חיים.