בגלל המוזיקה?

שניה לפני ההכרעה הסופית בנושא זכויות היוצרים וגל"צ, צריך להבהיר פעם נוספת כי גם אם ציר הרשע העולמי עליו הכריז הנשיא בוש עדיין לא כולל את גל"צ וגלגל"צ, רק זדון וכוונות רעות עשויים לתרץ את ההתנשאות, האדנותיות והזלזול שבהן מתייחס הגוף המשדר הזה לאמני ישראל.
גלגל"צ היא גוף מרושע בגלל חפירתה המתמדת והמצטיינת, לאורך שנים, בשוחות שלאורך תרבות הפופ ותעשיית המוזיקה הישראלית, עד שאלו הפכו לקברים העמוקים של התעשייה הזאת. שתי שוחות, משני הצדדים, חפרה התחנה: באחת צמצמה למינימום את רשימת האמנים והשירים ה"מותרים" לשידור, כך שאלה יעלו בקנה אחד עם הטעם השמרני, הנוסטלגי והעגמומי שאותו ביקשה להשליט באוויר הישראלי, אגב הכחשה גורפת של תפקידה או עניינה כגוף משדר ציבורי הממומן מכספי ציבור ואמור לענות על מגוון טעמים וצרכים. במשך שנים שימשה התחנה מיוזמתה כסוכן המעביר לאזרחי ישראל תחושת אין-מוצא, אין-פתרון ואין-עתיד (להלן, "רגוע") שביקשו לשמר, מטעמיהם שלהם, גם ראשי הפוליטיקה הישראלית.
השוחה השנייה שחפרה התחנה, ושממדיה נחשפו רק עתה, היא האופן שבו הרשתה לעצמה (ואקו"ם, למרבה הצער, הרשתה לה) לתגמל את האמנים שכן הושמעו במסגרתה בסכום המעליב של 15 אגורות לדקת מוזיקה, בעוד שתחנות קול ישראל משלמות לאקו"ם 65 אגורות. למה? כי לעזאזל החוק, האמנים והמחויבויות; אנחנו תחנה צבאית, והעם במלחמה, לא?
אקו"ם תובעת כעת בשם האמנים את המגיע להם. מדובר בסכום מצטבר של 4 מיליון ו-750 אלף שקל – סכום שהוא גרעינים שחורים במונחים של משרד הביטחון ותקציביו. המשרד עומד לעת עתה בסירובו לשלם, שכן הוא מעדיף לנקוט באסטרטגיה שאומרת: "אין לנו כסף לתחנת שידור, אבל בחייאת, מדובר בגל"צ! ותרו לנו", בתקווה שזה יעבוד.
לכאורה, אין סיבה שלא. זה עבד אינספור פעמים בעבר, לאחרונה כשהשלטונות בחרו להעלים עין מהסתננותן של עוד ועוד פרסומות לתחנה הציבורית, עד לרמה שבה הפכו גל"צ וגלגל"צ לאיום משמעותי על עוגת הפרסום של תחנות הרדיו האזוריות, המתפרנסות ממנה בלעדית. העסק תלוי ועומד כרגע בבית משפט, אבל לא סביר שבסיומו תהיה גם גל"צ תלויה לצדו. יש לתחנה לובי חזק מספיק כמעט בכל שדרה שלטונית אפשרית, בוגריה מרושתים בכל מוקדי הכוח, והיא נחלצת מוו התליה פעם אחר פעם, תוך זגזוג מרהיב בין גדרות והגדרות חוקי המדינה האמורים לחול עליה. הסיסמה, כמעט תמיד, אותה אחת: אנחנו גל"צ, בחייאת, ותרו לנו.

קול הקריוקי

ובכן, אין סיבה. משך שנים פעלה בעיקר גלגל"צ (והעומד בראשה, אין מנוס מלהזכירו שוב, אלדד קובלנץ) כמכרסם הניזון משורשי הכרם הגוועת ששמה תעשיית המוזיקה בישראל. צמצומה למינימום של רשימת ההשמעות והפנייה לנוסטלגיה כקו מוזיקלי כמעט בלעדי הביאה בהדרגה ליצירה מוזיקלית אחידה בקרב אמנים ישראלים, צעירים בעיקר, שמבקשים להגיע לרדיו. משם נסללה הדרך לנקיטת קו דומה בכל הנוגע למדיניות ההחתמות של חברות התקליטים, ומשם הייתה הדרך קצרה לוויתור כולל על מדיניות החתמות (למה להחתים ולהשקיע כשממילא איש לא משמיע?), והלאה להתמוטטות חברות התקליטים – גופים נרפים שלו היו מתאחדים לפני שנים ויוצאים למלחמת חורמה בתחנה, אפשר שהיו עושים משהו משמעותי למען האמנים ולמען עצמם.
ועכשיו לישורת האחרונה – וכרגיל במקומותינו, רק דרך בית המשפט. אקו"ם תובעת את המגיע לה כחוק, גל"צ נעמדת על רגליה האחוריות. קובלנץ עומד לשדר, במקרה שיירד השאלטר, סבב של תחינות מאזינים טלפוניות ששוגרו לתחנה לבקשתה, בהן קוראים מאזיניה המסורים למדינת ישראל להמשיך לתת יד להפרת החוק, להעלמת העין, לאי-תשלום ולכפייה תרבותית, כי זו גל"צ, בחייאת, וכו'.
ובכן, דווקא מתאים למאזיני גלגל"צ לשמוע את עצמם נואמים ברצף בתחנה שלהם; זה הרי כל מה ששידרה להם התחנה ממילא: את המוזיקה העייפה, המשעממת והטחונה שאותה שמעו עשרות-אלפי פעמים בעבר, את קול הקריוקי שלהם עצמם. ספק אם התחנה, במתכונתה המוזיקלית המוכרת, תחסר למישהו.