גדר של בחירות

הפיגוע במושב גדיש באזור תענך, כמו פיגועים אחרים שהיו ויהיו משני צדי "הקו הירוק", עורר מחדש את הדיון הציבורי בנושא ההפרדה, לרבות הגדר המסמלת אותה.
שוב ניצבים זה מול זה מצדדי הגדר, והתקשורת אשר בדרך כלל מגויסת למענם, ומתנגדי הגדר בתוואי המוצע, אשר גורסים (לרבות הח"מ) שיש לגדר את מוקדי הטרור ולא את קורבנותיו. חלוקה כזו היא פשטנית מכיוון שאינה מבחינה ומפרידה בין מינים שונים של מפרידים. רצוי למנוע ערבוב בין המינים.
ראשי היישובים והמועצות האזוריות לאורך "קו התפר" – בממדים של ישראל כל רוחבה האדיר אינו אלא קו תפר – חרדים מטבע הדברים לאפשרות המוחשית שמחבלי ערפאת יחדרו ליישוביהם במטרה להרוג יהודים באשר הם. לצורך זה אסור שתהיה הפרדה ואבחנה בין דם לדם, או בין חדירה להתנחלויות - כמו גדיש, מצר, מאור ועוד - מצדו "הנכון" של הקו, לבין חדירתם להתנחלויות - כמו עתניאל, אדורה, איתמר ועוד – מצדו האחר.
הטרור הפלשתינאי אינו עושה אבחנות, ואסור לישראלים להפריד בין שני סוגי יהודים. אותם ראשי יישובים ומועצות, במסגרת דאגתם לתושבים בתחום אחריותם מנסים להרבות ביטחון, עד לניסיונות לבנות גדר בעצמם ובכספם, במקום שהמדינה מתמהמהת. מדובר בהפרטה של ההפרדה, הורדת האיכות ומתן אשליה בלבד בנושא הביטחון.
סוג אחר של תומכי הפרדה הוא קבלנים, מתכננים ומבצעים למיניהם, המנצלים את חרדתם של תושבי קו התפר לעשיית רווחים קלים ומהירים. זכורות ההתעשרות הקלה של קבלני קו בר-לב, והקריסה המהירה של הקו ביום פקודה, במלחמת יום הכיפורים. כאז כן היום, לא ניתן לנצח במלחמה ע"י מגננה, טובה ככל שתהיה, והמפתח לניצחון במלחמת אוסלו הוא הכרעה. הגדר אינה שייכת לכאן.
סוג נפרד של תומכי הפרדה כולל פוליטיקאים שזיהו את נושא הגדר כסוס שניתן לרכב עליו בדרך אל הקלפי, כלומר להשתמש בתחושות הציבור כמנוף להשגת רווחים אלקטורליים – ואולי גם כספיים, לתשומת לבה של ועדת החקירה שעוד תקום – אישיים ומפלגתיים.
הראשון שזיהה את מכרה הזהב האלקטורלי הטמון בעגל הזהב התורן – הגדר – היה חיים רמון, מי שלחובתו כבר רשומות קריסתן של ההסתדרות ומערכת הבריאות, ועדיין שואף לעשות הון פוליטי מרעיון נוסף השנוי במחלוקת.
האחרון – והנשמע ביותר היום – הוא עמרם מצנע, אשר צרף לגדר את עניין ההפרדה החד-צדדית, שאינה אלא טרנספר של היהודים ביש"ע מבתיהם, גם אם אין הוא קורא לכך טרנספר. אם זו איננה גזענות, מהי גזענות?