בדרך לראשות האופוזיציה?

כבר 25 שנה שדניאל מרציאנו, ירושלמי חם וחביב, חבר במפלגת העבודה. ביום שלישי הגיע למלון "חן" בשכונת בית וגן בירושלים כדי לפגוש את המועמד שלו, עמרם מצנע, שבא לנאום בפני קבוצות שונות של תומכים. זה לא היה לו קל, למרציאנו. הוא מובטל, ויחד עם אישתו, מובטלת אף היא ושלושת ילדיהם - הם בקושי גומרים את החודש עם 3,309 שקלים מהביטוח הלאומי. אבל היה לו חשוב לדבר עם מצנע, אז בסוף הוא הסתדר. הוא לקח את הכרטיסיה המנוקבת של אישתו, עלה על אוטובוס, והגיע למלון כדי להרביץ במצנע מורשת. "עמרם היקר", פתח מרציאנו, פניו אדומות מהתרגשות ועיניו מופנות אל הבמה עליה עמד היושב ראש. "אני מבקש ממך לעורר את השטח. תעזור לנו. השטח רדום". מצנע הנהן, ומרציאנו שלף עמוד עיתון מצהיב, שמור בתוך שקית ניילון שקופה. בתמונה גדולה התנוססה דמותו של יצחק רבין, מבקר בשוק מחנה יהודה, מתישהו ב-92'. "אני מבקש ממך", המשיך מרציאנו, נלחם במקרופון ששבק חיים פתאום, מסרב להעביר את המסר. "תחזיר את זה. תחזיר את השטח. תעורר אותו".
עמרם מצנע יודע כבר שזה לא יקרה. הסקרים המתעתעים, המהלך הפוליטי המורכב שהוביל להודעה על אי הצטרפות לממשלת אחדות בראשות שרון, הביקורת הפנימית הסמויה בתוך מפלגתו שתופסת תאוצה, הייאוש של הפעילים והשטח הרדום - השאירו כולם את אותותיהם ביו"ר מפלגת העבודה.
מצנע של סוף השבוע הזה הוא לא אותו מצנע מלפני שבוע, אז עוד הראו הסקרים צמצום בפער שבין מפלגת העבודה ובין הליכוד. הוא איבד את התקווה, כמעט הרים ידיים. החיוך, אותו קשה לגלות על פניו המזוקנים גם בימים רגילים, נעלם כמעט לגמרי מעל שפתיו. הוא בקושי אוכל, איבד קילוגרמים ממשקלו. את רוב לילותיו הוא מעביר בשינה חטופה באזור המרכז, אצל אחותו או על ספה בדירת בנו אסף. על מלונות מצנע לא מוכן לשמוע. "יקר מידי", הוא פותר בהנף יד את אלה המנסים לשכנע אותו לישון כמו בן אדם. הוא מחייך מכל הלב, חושף שיניים לבנות, רק כשהוא רואה תינוקות, נזכר בוודאי בנכדו הפעוט. בשאר הזמן הוא ממוקד, פניו רציניות ומוחו עובד שעות נוספות, בניסיון סיזיפי לפענח את ההגיון שעומד מאחורי הבוחר הישראלי, אליו הוא מנסה להגיע בעזרת מילים שקולות, רציונליות, כנות, אותן הוא משמיע שוב ושוב בנאומים ובראיונות לתקשורת.
"לא ייתכן", חוזר מצנע ואומר עשרות פעמים ביום, בפומבי ובשיחות סגורות, "שהמצב במדינה כל כך קשה, ואנשים מתפנקים וחושבים לבחור שינוי או ליכוד. זה פשוט לא הגיוני".
"אני אסביר לך איך זה הגיוני", מתנדב אבי דניאל, חבר מרכז העבודה ותושב שכונת הארגזים בת"א, בה ביקר מצנע בתחילת השבוע, להסביר את מה שיושב ראש המפלגה שלו מתקשה להבין. "אנשים לא שוכחים מה מפא"י עשתה להם. השנאה למפלגת העבודה מושרשת ואנשים תמיד חוזרים אל העבר. כולם פה מאוכזבים מהליכוד, אבל הם יילכו וישימו "מחל" בבחירות. מי שעשה קצת פה היה בגין, אבל הליכוד אחר כך הזניח יותר. אחר כך רבין בא, סלל פה כבישים ושם תאורה, אבל אין מה לעשות – המסורת נקבעה ואי אפשר לשנות אותה".

האיש, המפלגה, הקרע

בתוך תוכו עמרם מצנע יודע את האמת, מבין את גודל השדים שנגדם הוא נלחם. הוא גם מבין שהוא שחקן חדש על המגרש, שחקן שהקהל עוד לא למד להכיר ולאהוב, או לפחות להעריך. הוא מבין את זה, משום שהוא מקשיב לדברים שאומרים לו האנשים אותם הוא פוגש בסיורים האינסופיים ברחבי הארץ.
"אני מכירה אותו, הוא היה איש צבא טוב", אמרה ביום רביעי אחר הצהריים קלודט גלעד, מוכרת בקניון רמת אביב, דקה אחרי שמצנע סיים לשוחח איתה. גלעד, מבושמת ולבושה בהידור, תכשיטי זהב תלויים על צווארה ומכסים את אצבעותיה. היא מתלוננת על המצב הקשה אבל מצנע לא מספיק משכנע אותה. לדבריה, "הבעיה היא שאי אפשר לטפס בבת אחת, כי הנפילה גדולה מדי, והוא יכול לשבור את הראש. אפילו אישתו אומרת שכולם עזבו אותו. ממשלה זה לא עירייה. שיילך לאט לאט, שנראה מי הוא, מה הוא".
מצנע גם יודע שהמפלגה שקיבל לידיו מנותקת וקרועה ממגזרים רבים – עולים, ערבים, דרוזים. קרע, שחודש וחצי של קמפיין, אינטסיבי ככל שיהיה, לא יצליח לאחות. "אני מקווה שאצליח להחזיר את האמון של הערבים והדרוזים במפלגת העבודה", אמר ל-ynet, בתום סיור שערך בשבת בדלית אל כרמל ובבוסמת-טבעון. "זאת בעיה קשה, כי הייתה אכזבה בתקופת ממשלת ברק, בגלל הציפיות הגדולות. זה עניין של יחס הוגן ותחושת כבוד. זה מתחיל מתפיסה של כבוד. אבל זה עניין שלוקח זמן".
כמה ימים אחר כך, בסיור בירושלים, התייחס גם לעולים החדשים. "העבודה צריכה לעשות יותר מאמצים כדי ליצור קשר עם העולים", אמר לפעילה שהתעניינה לדעת מדוע המפלגה מזניחה את העולים. "אני לא יודע כמה נספיק, אבל צריך לעשות מאמץ". אלא של"מאמץ" הזה היקצתה מפלגת העבודה בבחירות הנוכחיות רק כארבע מאות אלף שקל, מתוך שלושים המיליון שעולה הקמפיין הכללי.
ולא רק לעולים. למעשה, מאמץ של שלושים מיליון שקל בקמפיין השטח, כפי שהושקעו ב-99' בקמפיין השטח של אהוד ברק, בהחלט יכול היה לעזור. אלא שמפלגת העבודה הקצתה השנה כמיליון וחצי שקל בלבד לקמפיין השטח. אין פעילים בשכר, אין שלטים, אין ציוד, אין כלום. במטה האירגון, בראשות חבר הכנסת ויצמן שירי מושכים בכתפיים. "אין לנו כסף לעשות כלום, אז אין אף אחד בשטח", אומרים שם. "אבל בשבוע האחרון לפני הבחירות נעשה חגיגה גדולה".

מנסה לשכנע כל אחד

בינתיים, מצב העניינים רחוק מלהיות חגיגה. מצנע, פרש בודד, ממשיך לחרוש את הארץ, לאורכה ולרוחבה. השיירה שלו רחוקה מלהראות כמו שיירה של מועמד לראשות ממשלה. אין להקות מעודדים, אין בלונים, אין מגאפונים. מלוות אותו רק כמה מכוניות, של היועצים והעוזרים. רק לעתים מצטרפת לשיירה "מצנעית", מסחרית ועליה שלטים עם תמונתו. מצנע עצמו עדיין נבוך כשהוא רואה שלטי ענק עם תמונתו ושמו שמכסים צמתים ברחבי הארץ, או פעילים הלובשים חולצות עם שמו עליהם. לא פעם הוא מתעניין אצל עוזריו לדעת "מי יוריד את השלטים ויזרוק אותם לפח".
הסיורים בשטח מתוזמנים כמו שעון שוויצרי, ולוחות הזמנים משתנים רק בגלל התעקשותו של מצנע, "חייל ממושמע בדרך כלל", כדברי אחד ממקורביו, להתעכב ולשכנע ארוכות אזרחים שהוא פוגש בצדקת דרכו ועמדותיו. דעתם של אנשי השטח המלווים אותו נטרפת כשהם רואים למשל את מצנע מסביר, במשך עשרים דקות, לתלמידת תיכון בבית הספר ראשונים בהרצליה, כיצד הוא מתכוון להנהיג את המדינה, או כשהוא מתנחל חצי שעה ליד שולחנם של שלושה יושבי בית קפה בצפון תל אביב, ומתווכח איתם על פינוי מאחזים בשטחים.
יו"ר מפלגת העבודה לא מסוגל לעזוב אנשים לא משוכנעים. הוא יושב איתם, מקשיב, שואל, מנסה לשכנע. הוא ממשיך הלאה, בעל כורחו, רק כשמראים לו את מחוגי השעון ומזכירים לו את הסיור הבא. "בקטע הזה", אומר אחד האנשים במטה, "מצנע מדהים. ברק ופואד לא כאלה. בזמן שמצנע יושב עם בן אדם אחד, הם כבר היו גומרים בית קפה שלם, מצ'פחים עוברים ושבים, מתחבקים עם צעירות ומלטפים תינוקות. מצנע לא כזה. הוא מדבר עם כל אחד, מסביר לכל אחד. הוא לא נותן תשובות קצרות. חשוב לו שכולם יבינו מה יש לו לומר. הבעיה היא, שככה קשה להפוך לראש ממשלה".