מתלבטים אוטומטית

ברוב מדינות המערב שיעור המצביעים בבחירות עולה רק לעיתים רחוקות על חמישים אחוז. העניין בפוליטיקה קטן, למרות שהבעיות אינן קטנות; האמון בפוליטיקאים מזערי, התקווה שמי מהם אכן ישנה את המצב אינה גדולה. מעל לכל, ההצבעה בבחירות נחשבת זכות – שאין צ'ופר גדול בצידה – שאף אחד לא חייב למלא אותה אם אין לו חשק.
בישראל ההצבעה בבחירות היא חובה. לא חוקית, כמובן, אבל תודעתית. אחוז ההצבעה האפקטיבי, כשמנכים את אלה שנמצאים ביום הבחירות בחו"ל או אינם יכולים להגיע לקלפי מסיבה אחרת, מתקרב למאה במגזר היהודי. בחלק ממנו, כידוע, הוא אפילו עולה על מאה.
זה נובע מהיסטוריה, מתחושת החירום והדחיפות שמלווה את חיינו כאן, מגודל הבעיות שאיתן אנחנו מתמודדים לכאורה בהצבעתנו. כל אלה יצרו הרגל, ששבירתו מזכירה את הפיליטון המפורסם של קישון למה, למרות כל טינתו למפלגת השלטון דאז, היד שלו נשלחת אוטומטית לפתק של מפא"י. אותו דבר כולנו: חודשים אנחנו מדברים על זה שהבחירות לא חשובות, שאין בעד מי להצביע ושממילא יהיו בחירות נוספות עוד מעט, שזה מושחת וזה משעמם ובעד אלה כמובן שאין על מה לדבר. ובסוף אנחנו הולכים לקלפי, כי צריך. ממש כמו שזו המדינה היחידה שבה שיעור עצום של אנשים מבוגרים עם ילדים עוד נוסעים להורים לאכול שניצל בשבת.
יותר מזה: גם הצבעה בפתק לבן, הדרך הדמוקרטית להביע מחאה ומיאוס מהבחירות, אינה אופציה ישראלית. אנחנו הרי מאמינים בתכל'ס, כידוע, ולא נטריח את עצמנו עד לבית הספר בשכונה כדי להודיע בפתק ריק שבאמת אין בעד מי להצביע. כמעט מדי בחירות יש דיבור אופנתי על פתק לבן; בסופו של דבר, מספר הפתקים הלבנים שכן מוטלים לקלפי נמדד בכמה אלפים בודדים.
ואם כך, מצביעים, למרות שמבחירות לבחירות יש פחות ופחות עבור מי ולמה. ולכן המספר שהופיע ב"ידיעות אחרונות", לפיו עשרים אחוז מהמצביעים עדיין מתלבטים, איננו מפתיע. במדינות אחרות הוא היה בא לידי ביטוי בשיעור ההצבעה ובכמות הפתקים הלבנים. אצלנו – במקום שבסוף חייבים להצביע, ועבור מישהו – הוא בא לידי ביטוי בהתלבטות.
המספר האמיתי גדול פי כמה. מתלבטים הרבה מאלה שאומרים שיצביעו עבור שינוי, הצבעה שאת פירושה הם אינם יודעים להסביר (פרט לזה שמישהו צריך סוף סוף להכניס לדוסים). הסקרים מלמדים שמצביעי שינוי הם "קבוצה רכה", כלומר שרבים מהם לא ממש משוכנעים בהצבעתם. ככה זה כשאתה מצביע הצבעת מחאה, נגד המפלגות הקיימות ובעד מישהו שמעמדו הפוליטי נולד בטלוויזיה. מתלבטים רבים מאלה שהחליטו, למרות הכל, להצביע ליכוד. מתלבטים כמה עשרות אלפים שאולי יכניסו את ליצני עלה ירוק לכנסת, מתלבטים רבים מערביי ישראל אם להצביע בכלל.
ההתלבטות הזו, במדינה שכבר חמישים וארבע שנים עומדת בפני שאלות מכריעות ושיש בה מגוון אדיר של מפלגות – מ"או אנחנו או הם" ועד "מדינת כל אזרחיה" – מעידה על פשיטת הרגל של התהליך המפלגתי, ועל חוסר הרלבנטיות של הבחירות. אבל לפוליטיקאים לא איכפת; הם יודעים שבסוף נצביע בשביל מישהו. מה איכפת להם שאפילו עבורנו, להצבעה הזו לא תהיה משמעות של ממש.