סופרבול 37: הטלנובלה של המאמנים

ההתרגשות לקראת הסופרבול נובעת במידה רבה ממפגש הפיסגה בין ההתקפה הכי טובה בליגה (של אוקלנד ריידרס), להגנה הטובה בליגה (של טמפה ביי בקאנירס), אולם נראה כי גם העימות המקצועי המסקרן נדחק הצידה לטובת הטלנובלה התורנית - ג'ון גרודן מול ביל קלהאן.
רבים בארצות הברית כבר הספיקו לכנות את הסופרבול ה-37 בשם ה'גרודן-בול', על שמו של מאמן הבאקס, שאינו מצליח לנתק את עצמו מהאטמוספירה שאופפת את האירוע הגדול של השנה בספורט האמריקני. הסיפור פשוט: גרודן בן ה-38, המאמן הצעיר בליגה, מונה ב-1998 למאמן אוקלנד ריידרס על ידי הבעלים היהודי, אל דייויס. בארבע שנותיו כמאמן ראשי הפך גרודן את הריידרס מקבוצה בעלת עבר מפואר והווה עגום, למועמדת תמידית לסופרבול. בשנתיים הראשונות שלו בקבוצה הוא בנה את התשתית של הריידרס והחזיר את הכסף-שחור ללבם, פניהם ושאר אברי גופם של האוהדים ב"חור השחור".
בשנה השניה שלו באוקלנד הביא את ריץ' גאנון מקנזס סיטי צ'יפס ונתן לו את המפתחות לקבוצה. בשנתיים האחרונות שלו כבוס של הריידרס, צייד גרודן את סגל השחקנים בתותחים כמו ג'רי רייס, צ'ארלי גארנר, ג'רי פורטר וצ'ארלס וודסון והוביל אותם אל הפלייאוף כאלופי בית ה-AFC המערבי. אחרי ארבע שנים, נראה היה כי גרודן הפך לכל יכול באוקלנד.
עם לוק של מיליון דולר (גרודן הבלונדיני בעל העיניים התכולות נחשב כאחד הגברים הסקסים בעולם הספורט), שכר בגובה דומה וכריזמה של מצביא צבאי, היה קל לשחקנים ולאוהדים להתאהב בו. אפילו דייויס המריר נשבה בקסמיו. ולמרות זאת, כשהבעלים של הבקאנירס, מלקולם גלזר (עוד נצר לעם הסגולה), התקשר והציע את ארבע בחירות הדראפט תמורת שירותיו של גרודן, החליט דייויס לשחרר את גרודן מחוזהו ולאפשר לו לנדוד עד לפלורידה הרחוקה.
הסריקה של דייויס אחרי מחליף הולם לגרודן עברה דרך כל הצוותים המקצועיים בליגה והסתיימה בזה שלו. מאמן ההתקפה, ביל קלהאן, שגרודן השאיר מאחור ב'נטוורק אסושיאט סטדיום', קיבל את אמונו של דייויס, שקידם אותו למשרת המאמן הראשי של הקבוצה. קלהאן בן ה-45, שהגיע עם גרודן לאוקלנד ושימש כעוזרו הנאמן במשך ארבע שנים, ממשיך לעבוד עם מאמן ההגנה צ'אק ברסנהאן, שנמנה גם הוא על צוות החלוץ של גרודן ב-1998. מארק טרסטמן, שהצטרף לצוות המקצועי של הריידרס לפני שנה, ממלא את מקומו של קלהאן כמאמן ההתקפה. אגב, טרסטמן שימש כמאמן קווטרבקים בטמפה ביי ב-1987.
קלהאן עושה רושם שונה לגמרי מזה של מורו ורבו. במידה מסוימת מדובר בהתממשות של נקמת היורמים. קלהאן טיפוס שקט, מתון, בלי יחסי ציבור גדולים מדי. הוא שמר את התשתית האנושית האיכותית שהניח גרודן במקומה, אבל השתמש בה מעט אחרת. קלהאן העדיף לנצל את ההבנה הכמעט עיוורת בין גאנון לרסיברים שלו וסחט את משחק המסירה עד כלות. זאת בניגוד לפילוסופיית המשחק של גרודן, שבחר באיזון בין משחק הריצה למסירה. אם נשארו שאלות מה עדיף לריידרס, קיבל השנה את הריידרס כקבוצה ההתקפית האפקטיבית בליגה ואת קלהאן בסופרבול בעונת הבכורה שלו כמאמן ראשי - הישג שגרודן לא הצליח לעשות בארבע שנותיו בראש הקבוצה.
ובינתיים, בגלקסיה רחוקה בצד השני של ארצות הברית, מונה גרודן לעמוד בראש מפעל חייו של טוני דאנג'י, שעשה להגנה של הבקאנירס מה שגרודן עצמו עשה להתקפה של הריידרס. דאנג'י, שלא הצליח להרים את הבקאנירס מהמגרש הקפוא ב'וטרנס סטדיום' בפילדלפיה, מצא עצמו מחוץ לטמפה ביי (ונחטף מיד על ידי אינדיאנפוליס קולטס כדי שישקם את ההגנה שלהם). וורן סאפ, דריק ברוקס ואחרים מוותיקי הקבוצה, ביכו את עזיבתו של האב הרוחני שלהם אך גם הם התקשו לעמוד בקסמו של מאמנם החדש. בניגוד לצוות המקצועי באוקלנד, שנשאר יציב לאחר נטישת גרודן, הצוות המקצועי בטמפה ביי עבר מהפכה עם הגעתו.
גרודן הביא עמו לקבוצה כוח אדם חדש, שינה נהלים, משרות ותפקידים, ניכס לעצמו את תפקיד מאמן ההתקפה (כמו ברק, ראש ממשלה ושר ביטחון), אבל לא נגע באדם אחד, שריד עיקרי למורשת דאנג'י - מאמן ההגנה הוותיק, מונטי קיפין. ובעצם למה לו לוותר על קיפין שממונה על ההגנה המתואמת ביותר בנמצא. כל מה שנותר לגרודן לעשות הוא לשקם את משחק ההתקפה ובזה הוא הצליח מעבר למצופה, עם רכש מאסיבי של שחקנים מוכחים (מקארדל, ג'ורביצ'יוס, דילגר ופיטמן). אחרי תקופת התאקלמות קצרה החל הקווטרבק בראד ג'ונסון להפעיל בהצלחה את "התקפת החוף המערבי" שהביא גרודן מאוקלנד, והטאצ'דאונס החלו להערם על לוח התוצאות, במיוחד בישורת האחרונה של העונה.
הסופרבול הקרוב הוא כאמור משחקם של המאמנים באותה מידה ואף יותר מזה של השחקנים, לאו דווקא בגלל קרב המוחות, לאו דווקא בגלל היריבות המרה, אלא דווקא בגלל העבר המשותף והחיבה הכמעט קיטשית בינהם.