חובתנו לדעת

גלגול עיניים קולקטיבי אחז לפתע ברשויות השלטון. הרוצח יגאל עמיר פתח את פיו ואמר שורות ספורות (ומכוערות), שכלי התקשורת לעסו שוב ושוב. השב"ס מאשים את בתי המשפט. הנהלת בתי המשפט מאשימה את המשטרה ואת התקשורת. המשטרה - את השב"ס. חד גדיא.
מצדי כולם יכולים לעמוד בפינה. אין שום חוק שאוסר לראיין את עמיר. התקשורת בצדק מתעניינת בדבריו. למחרת, יש לזכור, הוקדשה תוכנית שלמה בטלוויזיה ("עובדה" של אילנה דיין) לפנינים מחקירתו המצולמת במשטרה. יותר מזה, השב"ס אינו אחראי לנעשה בבתי המשפט, ובתי המשפט אינם סותמים את פיותיהם של עבריינים הנשפטים אצלם. קוראים לזה חופש הביטוי. חופש הביטוי שמור לא רק לאלה שאנחנו אוהבים, ולא רק לדברים נעימים לאוזן. חופש הביטוי נבחן באפשרות להשמיע (ולשמוע) גם דברים מקוממים, מרגיזים ומכוערים, שאומרים אנשים שאנו בזים להם ומתעבים אותם.
חופש הביטוי אינו זכות יתר של הדובר, הוא הכרח חיוני שלנו המאזינים, שחייבים לזכור ולא לשכוח. אלה אנחנו שלא רוצים שהשלטון יחליט עבורנו את מי נשמע ומי יצונזר. אלה אנחנו שרוצים חופש לבחור למי להאזין ואת מי "לזפזפ". אלה אנחנו שצריכים לזכור כי במשטר של צנזורה פוליטית המצנזר של היום יכול להיות המצונזר של מחר.
לא, אינני רואה שום פסול בראיונצ'יק של הרוצח עמיר בביהמ"ש. כלל לא מעניין אותי אם הוא נהנה מכך, והאם הראיון העלה עוד חיוך בלתי נסבל על פניו. השאלות האמיתיות הן האם צריך למחוק אותו מהתודעה? האם צריך להדחיק את קיומו? האם צריך לשכוח אותו?
התשובה לכל השאלות הללו היא שלילית. השתקה והשכחה מוחלטות לא תפתורנה שום בעיה ולא תקטנה שום סיכון. חובתנו לזכור את הרוצח ולא לסלוח לו. חובתנו לדעת. חובתנו לזכור. חובתנו להתמודד עם האפשרות שסיכון קשה כזה עלול לחזור, ולעשות ככל שביכולתנו למונעו.
דווקא החימה שעורר הראיון, הזעם והרוגז, הם שמעוררים את הזיכרון שלנו. הרגשות הבסיסיים של הכעס והדחייה הם אבני הבניין של הגנאי המוסרי, של האבחנה בין טוב לרע.
הצפייה הקצרה בראיון המרגיז, היא תזכורת לכך שרצח פוליטי הוא תופעה אמיתית בעולם שלנו, ולא חלום בלהות שעבר ונקבר. דווקא בשל כך כדאי לנו לאמץ את מוחותינו בשאלה איך למנוע אותה ולא איך לשכוח אותה.

דרור ארד-אילון הוא עורך-דין