הגודל כן קובע

הצטרפות ישראל בעלייה לליכוד מזכירה, במידה רבה, את הצטרפות שלומציון - מפלגתו האישית של אריאל שרון - לליכוד מייד לאחר בחירות 1977. שרון הצטרף לתנועת החרות שהיתה אז המפלגה הגדולה בליכוד. תמורת שני המנדטים שהביא עמו (חבר הכנסת הנוסף היה יצחק יצחקי), קיבל נתחים במוסדות חרות ואת תפקיד שר החקלאות. תנאי הצטרפותה של ישראל בעלייה דומים. אז גדל הליכוד מארבעים ושלושה לארבעים וחמישה מנדטים, ועתה צמח משלושים ושמונה לארבעים.
משמעות ההצטרפות היא, כי המבנה הדו-מפלגתי הקיים בישראל מאז 1981 נשבר. קיימת עתה מפלגה גדולה אחת ושלוש מפלגות בינוניות (מפלגת העבודה, שינוי וש"ס). למרות היעלמות המבנה הדו-מפלגתי, עדיין נותר על כנו המבנה הדו-גושי שאינו מתאפיין עוד בתיקו, אלא ביחסי כוחות של שני שלישים מול שליש.
מאז 1996 לא הגיע גודלה של הסיעה הגדולה בכנסת לארבעים. ההישג הטוב ביותר - 56 מנדטים - היה של המערך (מפלגת העבודה ומפ"ם) ב-1969. ההישג הדל ביותר היה של ישראל אחת (מפלגת העבודה, מימד וגשר) ב-1999 - 26 מנדטים. הממוצע לכל שש עשרה מערכות הבחירות עומד על 43.3.
כדי להעריך את משקלו של גורם הגודל צריך לבחון גם את גודלה של הסיעה השניה. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הידרדרה הסיעה השניה ל-19 מנדטים, בדיוק כפי שהיה בבחירות הראשונות של 1949. אולם המספר הקטן ביותר צץ דווקא בבחירות לכנסת השלישית ב-1955 - 15 מנדטים לחרות. השיא שייך למערך (בראשות שמעון פרס) - 48 מנדטים ב-1981. למעשה, גדלה סיעת המערך ל-48 מנדטים רק לאחר שרצ (סיעת היחיד של שולמית אלוני) הצטרפה אליה מייד לאחר הבחירות. הממוצע לכל שש עשרה מערכות הבחירות עומד על 27.3. במצב הנוכחי שתי הסיעות הגדולות נמצאות מתחת לממוצע.

2003: הפער מזנק

הפער בין שתי הסיעות הגדולות זינק ב-2003 פי שלושה - משבעה לעשרים ואחד מנדטים. הפער הקטן ביותר היה, כאמור, ב-1981. הוא נעלם לגמרי לאחר שרצ נספחה אז למערך. הפער הגדול ביותר - שלושים מנדטים - הופיע פעמיים, ב-1961 וב-1969. מאז 1973 החל הפער להצטמצם. ממוצע הפער לכל שש עשרה מערכות הבחירות עומד על ששה עשר מנדטים, כך שאנו נמצאים עכשיו במצב של פער גבוה מהממוצע, כמותו לא היה מאז 1969.
מדד האלטרנטיבה מחושב על-ידי חלוקת מספר המנדטים של הסיעה השניה בגודלה לזה של הסיעה הגדולה ביותר. ככל שהמדד גבוה יותר, כך גדלים הסיכויים לאופוזיציה פרלמנטרית יעילה ואפקטיבית (בתנאי שלא תכונן ממשלת אחדות לאומית).
ב-1981 עמד המדד על 1. השיא השלילי נרשם בבחירות לכנסת השניה (1951): 0.355. הממוצע לכל שש עשרה מערכות הבחירות עומד על 0.64. במצב הנוכחי עומד המדד על 0.475 בלבד.
המשמעות המעשית היא, כי הקואליציה עשויה לשלוט בקלות יחסית, ואילו האופוזיציה תתקשה מאד לתפקד. תוצאות הבחירות של 2003 גרמו לנסיגה ברמת התחרותיות הבין-מפלגתית והבין-גושית. המסקנה היא, כי בכל הקשור לפוליטיקה, הגודל קובע ועוד איך קובע.