שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איפה הילד?
    "עושים את זה" הוא אוסף סיפורים קצרים מאת תלמידי 'סם שפיגל'. למרות שהסטיגמה מבטיחה סיפורים על-ילדים-ירושלמים-אומללים-ומשפחות-אומללות-עוד-יותר, אורי בר-און פגש (עם הטוסטוס) גם מלצרית יפה, בחור מבולבל וכן, גם ילד קטן, אבל כזה שישבור לכם את הלב

    הקולנוען, הסופר והמרצה אברהם הפנר חוזר ואומר ש"האנשים שלומדים היום קולנוע הם אותם אנשים שלפני חמישים ומאה שנים רצו להיות משוררים" (ותארו לכם את המשוררת רחל אומרת "אקשן"). באוסף הסיפורים החדש, "עושים את זה", תלמידי ובוגרי בית-הספר לקולנוע 'סם שפיגל' עושים צעד אחורה בדרך אל הפנר ומפרסמים סיפורים קצרים. אולי כי נמאס להם מכל הטירחה של הפקת סרט, אולי כי יש להם מה להגיד גם במדיומים אחרים, ואולי כי במהלך הלימודים עוסקים גם בכתיבת סיפורים, והסופרת בתיה גור, עורכת האוסף ומרצה בבית-הספר, ניצלה הזדמנות נפלאה להוציא לאור את הסיפורים ששבו את לבה.
    הסטיגמה לגבי הסרטים שיוצאים מבית מדרשו של רנן שור (מנהל ומייסד בית-הספר הירושלמי) היא שהם לעולם יעסקו בילדים, תמיד יתארו רגעי משבר וכמעט תמיד בתוך מסגרת משפחתית בעייתית. זוהי סטיגמה המבוססת בחלקה על ההצלחות הגדולות של "סרטי הילדות" של בית-הספר בשנים האחרונות, כמו "סוסי ים" של ניר ברגמן (עטור הפרסים, והמהווה את הבסיס לסרט "כנפיים שבורות") ו"אנדרדוג" של ערן מירב (זוכה פרס וולגין בפסטיבל י-ם האחרון וזוכה בצל"ש בפסטיבל ברלין בשבוע שעבר); ועל סרטים ישנים יותר כמו "גול עצמי" של רן כרמלי ( במאי הסדרה "בנות בראון"), שהשפיע רבות על עשיית הסרטים בבית-הספר.
    ואכן, נדמה שחלק מהסיפורים מבוססים על תרגיל כתיבה שכותרתו "חווית ילדות". סיפורה של טליה לביא "השכנה שלי" יוצא במופגן נגד התרגיל והעיקרון המנחה הזה. הסיפור מתחיל במשפט: "היה או לא היה מקרה שקרה לשכנתי שושנה גליקשטדט, גברת" ומתאר, בהרבה חן, יום בחייה של שכנתה המבוגרת של המספרת. באותו יום מצפה השכנה לביקור של בתה המוצלחת ובמהלכו היא "מתגלקשטדת" במקלחת ונחבלת בכל גופה, אך למרבה המזל, בתה מגיעה ומצילה אותה. הסיפור מסתיים בפסקה שכביכול אינה קשורה לסיפור עצמו, אך למעשה מספרת את הסיפור כולו: "כל חודש באופן קבוע אני מקבלת מחזור. חודש עובר ועוד חודש אחד. כבר אחת-עשרה שנים. אני מנסה לחשב, זה יוצא משהו כמו מאה שלושים פעמים סך הכול. טמפונים במגירה, דם על האצבעות. כמה עוד נשארו לי לקבל? כמה פעמים זה יוצא כל החיים? הלוואי שזה לא יגמר לעולם."

    סיבוב על הטוסטוס

    מלמדים אותנו לבחון סיפור קצר לפי יכולת הקריאה של הקורא. כלומר,האם הקורא מסוגל לבנות עוד רובד מעבר לקריאה הרגילה של הסיפור, האם הקורא מסוגל להפוך פרטים שנראים סתמיים לפרטים רלבנטיים, האם נדמה שהסיפור מספר סיפור אחד, אך למעשה מספר גם ובעיקר סיפור אחר? אחד מהקריטריונים החביבים עלי לבחינת סיפור קצר הוא האם בא לי להכיר את הדמויות? בקובץ הסיפורים הזה יש הרבה דמויות שהייתי רוצה להכיר, אז החלטתי לעשות מעשה, לבשתי את הקסדה האדומה שלי, עליתי על הטוסטוס המאובק ויצאתי לפגוש את הדמויות במרחב האמיתי.
    התחנה הראשונה שלי היא מסעדת טנדורי שליד כיכר דיזנגוף, בה עובדת גיבורת הסיפור "נמסטה" מאת דיקלה קידר (שהסיפור השני פרי עטה המופיע בקובץ זכה בפרס בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" בשנת 2001 ). היא יפה מאוד ולבושה בסארי כתום. אני מציג את עצמי ושואל אותה על הערב המתואר בסיפור. "בפוסט מורטם של הערב ההוא, הבחור ההוא נגע בי באיזשהו מקום רגיש", היא אומרת לי. אני שואל אם היא כועסת על עצמה, ואם היום היא היתה מתנהגת אחרת, והיא מסבירה ש"יש מקרים שבהם אתה כל-כך בודד בתוך הציניות של העיר הגדולה שכל דבר יכול להוות נחמה". "כל דבר?" אני מקשה. והיא אומרת: " הקלישאה של הקלישאה של הערס נגעה לי בלב, אז בטח שכל אחד יכול". אני כל-כך רוצה לשאול " מה איתי? אפילו אני יכול לגעת לך בלב?", אבל בינתיים קוראים לה לקחת הזמנה מ"טייבל נמבר פצ'ור", ואני מסתלק משם בשתיקה.
    הפעם האחרונה שבה שתקתי עם גדי, גיבור הסיפור "תמשיך לרקוד" מאת נדב לפיד, היתה לפני שנתיים, עם הוצאת הסיפור בתוך קובץ הסיפורים של לפיד, הנושא אותו שם, בהוצאת "בבל". ישבנו באיזה פאב תל-אביבי, שתינו בירה ועוד אחת, קיווינו שהברמנית תחייך אלינו והשתדלנו לא לדבר על קשיי היצירה. שאלתי אותו: "תגיד, גדי מה היה הסיפור עם הדוד שלך?" הוא לא ענה. אמרתי לו: "הרי שנינו יודעים שבחורות עושות לך את זה - אז איך מצאת את עצמך רוקד עם איש מבוגר, אה?". הוא הסתכל עלי במבט שאמר: "אם אתה לא מבין את זה, אין טעם להסביר". המשכנו לשתוק. חשבתי שאני אמצא אותו בבית שלו ברחוב פינקס, ליד המחשב, אבל כשהגעתי לשם חיכתה לי הפתעה. על תיבת הדואר שלו היה פתק: "גדי? הוא לא כאן, כי החסד נמצא כנראה במקום אחר".
    בבית-הספר הסמוך לסינמטק אני רואה בזווית העין את יותם, גיבור הסיפור "מבחינת אוכל לא היתה בעיה" מאת גדי פיטרמן. רחבת בית-הספר חשוכה, הוא מתנדנד על כיסא ומעיין בגיליון הציונים הבינוני שלו. "יותם, מה אתה עושה פה?", אני שואל, והוא מסביר לי שבקרוב יהיה יום הורים, למרות שבמבט אחד אני יכול להבין שאין הורים ואין אסיפה והיום כבר חלף מזמן. הוא מחייך אלי חיוך מלא שיניים, אבל בתוך החיוך יש נימה של עצב. השיחה בינינו קולחת ומשעשעת, אבל תוך כדי השיחה איתו אני חושב שהוא דומה לילד עצבובי אחר מהספרות העברית, אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. כשאני מתרחק משם אני נזכר באישונים השחורים של יותם, שהקרינו את העצב הגדול, ופתאום אני רואה שמשתקף בהם בדל שיער, ואני לא בטוח אם אלו שיערות ראשי, גבות של נערה, שיער בית שחי או שיער ערווה, ואני מבין למה נעצב ליבו של הנער.
    רציתי לפגוש גם את "האסקימואי השיכור" מהסיפור של עלמה תעוז, את המורה לספרות מסיפורו של שי צלר "צימוקים", את החייל מ"קציעות" של אורי בן דב ועוד רבים אחרים, אלא שהמרחק אליהם היה גדול על הטוסטוס שלי, ומספר המילים שהוקצבו לי לכתיבה היה קטן עליהם (ותודה לדקלה, נדב וגדי שהרשו ועזרו לי להיפגש עם הדמויות שלהם).

    "עושים את זה" מאת תלמידי ובוגרי ביה"ס סם שפיגל לקולנוע ובוגריו, עורכת בתיה גור, הוצאת "עם עובד"


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים