איך לאהוב רוצח

פתאום ואגנר נראה כמו משחק ילדים. פעם, לפני כמה חודשים, היו רבים שמצאו קושי רב לאהוב יוצר אנטישמי וגאוני כאחד. מעריציו יכלו להתנחם בעובדה שכמה מידידיו הטובים היו יהודים, ושבשלב מסוים הוא חשב לחזור בו מהצהרות אנטישמיות, ושבכלל – יש להפריד בין האמנות לאישיותו של האמן. הם גם יכלו להתנחם בעובדה שוואגנר אולי פלט אי אלו שטויות בחייו, אבל לא רצח איש. מה שככל הנראה אי אפשר כבר להגיד על יורשו המודרני, המפיק פיל ספקטור, שנעצר לפני שבועיים בחשד לרצח. השבוע התברר כמעט סופית כי המפיק המיתולוגי הוא האחראי לרצח השחקנית לארה קלארקסון, 40, שבוצע, ככל הנראה, ללא כוונה תחילה.
למעט צ'רלס מנסון (שבעצם טרם הספיק להיות אמן, ובעיקר אהב את האלבום הלבן של הביטלס), אני לא זוכר מתי הואשם מפיק או אמן רוק ברצח אדם. היו אי אלו אמנים מוכשרים בטירוף שחטאו בביטויים ומעשים אומללים: דייויד בואי האמין שהיטלר היה כוכב הרוקנרול הראשון; צ'אק ברי בעל קטינה; ג'רי לי לואיס נחשד בעבר בהעלמת אשתו (לא סתם קראו לו "דה קילר") ואף נשא את בת דודתו בת ה-13 לאישה, אבל כל עוד לא הוכחה אשמתו, אי אפשר היה לטעון כי הוא ממש מזיק. הסיפור של ספקטור, לעומת זאת, חסר תקדים בתולדות הפופ.

"אמריקה חולה, הפופ בריא"

ימיו הגדולים של ספקטור היו בתקופת הפוסט-אלביס ופרה-ביטלס. באופן יחסי לתרומתו, לא רבים מכירים אותו. וגם אם שמעו עליו, לא בטוח שרובם אמונים על הפקותיו. מעריצי ביטלס אדוקים אולי קשרו את שמו להפקה (יותר סוג של רמיקס) השנויה במחלוקת (לא בעיני) של "שיהיה" של הביטלס ולעבודותיו עם ג'ורג' האריסון וג'ון לנון – תקופה ממנה הוא מאוד מחזיק, ובצדק, אבל הפחות משמעותית בקריירה שלו. חובבי רוק אחרים בטח שמעו על ספקטור בקונטקסטים אבסורדיים: איומי האקדח שלו על חברי הרמונס שניסו להניאו מלהקליט מיתרים לאלבומם; הירי ששיחרר במהלך הסשנים ל"רוקנרול" של לנון; בריחתו עם סרטי ההקלטה של לנון; האופן בו אסר על אשתו לשעבר לצאת מהבית. ספקטור הוא תחמושת הכרחית לרשימות טירוף ברוקנרול, כך שאף אחד לא באמת נפל מהכסא כששמו עלה שוב לכותרות.
אבל כל האמורים לעיל הם בעיקר השיירים של האיש שהיה פעם פיל ספקטור, הצעיר הגאון שהפך מיליונר בטרם מלאו לו 21 שנה - "הטייקון הראשון של בני העשרה", כפי שכתב הסופר טום וולף - שאובחן בהמשך כחולה סכיזופרניה. הטרגדיה בסיפור של ספקטור מתעצמת לנוכח העובדה שאותו טייקון, שלא הפיק מזה שני עשורים ולו שיר אחד, עתיד היה לחזור השנה לעבוד עם הלהקה הפולק-רוק הבריטית הצעירה "סטארסיילור". אחרי סאגות אולפן אומללות של טירוף ואימה, נדמה היה שהוא משתקם. אבל השמחה, ידוע עכשיו, היתה מוקדמת מדי.
את ספקטור גיליתי עם "River Deep Mountain High" הוואגנרי והמצוין שהפיק ב-66' לאייק וטינה טרנר, שבעקבות כשלונו פרש ממוזיקה למשך 3 שנים. אחר כך חזרתי אחורה אל ההפקות שלו ל"הרונטס", "הקריסטאלס" ו"האחים הצדקנים", שהגדירו מחדש את מהות הרוקנרול כאמנות הקלטה. ספקטור לא היה רק אמן של סאונד בעל חזון, אלא הצליח לשנות, בעזרת חברת התקליטים שלו, "פילס", את אופי ההתנהלות של אמני רוק ומפיקים מוזיקליים בתוך התאגידים. הוא איפשר את המרד, את האיטיטיוד הבוטה נגד האנשים השמנים עם הסיגרים, את האפשרויות של אמני רוקנרול לשמור על שטחי פעולה עצמאיים. הטירוף שלו יצר את הדרך לאנדרו לוג אולדהאם, מעריץ של ספקטור ומנהלם של הסטונס, שהעתיקו ממנו את כל הנוסחה.
עד הסיקסטיז, התאפיין הרוקנרול בעיקר בפרפורמרים ענקיים, אבל ספקטור היה הראשון שחיבר רוקנרול לאמנות גבוהה, לאו-דווקא דרך השימוש במיתרים (את זה עשו ליבר וסטולר, המנטורים שלו, לפניו), אלא דרך התפיסה שלו את ארצו. "אמריקה חולה", הוא האמין, "אבל הפופ בריא", וככל אמן גדול הוא שאף לבטא את הקונפליקט הזה. הוא חיבר את אופרות הסבון המוזיקליות מבית היוצר של הבריל בילדינג אופיס לרעש דחוס ואפוקליפטי, הצליל המנוגד של הפנטזיה האופטימית ואכזריות החיים, ששום דבר בתקופתו לא נשמע זהה לו.

"יש לי נפש מעונה"

ספרים רבים נכתבו על ספקטור, רובם סקרו את נסיקתו של הנער הגאון והתרסקותו על רקע השגיונות שאחזו בו. יש אפילו אחד חושפני שפרסמה אשתו לשעבר, רוני בנט, הסוקר את חייה המוטרפים לצידו. ועם זאת, המסה הכי טובה שהוקדשה לו היא זו של המבקר-סופר הבריטי המעולה ניק קוהן (מתוך ספר ההיסטוריה של המגזין "רולינג סטון" ומספר רחב יותר עליו, שמעולם לא יצא), שעמד בהצלחה על הדרייב הפנומנלי של ספקטור וסקר את דרכו לשינוי פני המוזיקה הפופולרית. קוהן הגדיר את מראהו הכחוש, הנמושי, עם הפנים היהודיות החיוורות והאמא החונקת, לצד התבגרותו על רקע הגבעות של הוליווד והנערים השריריים והשזופים של קליפורניה, כחוויה טראומטית שממנה יצמח הקונספט הצלילי הכי מגלומני ובומבסטי שעולם הפופ ראה עד אז. זה שינקום, לפי קוהן, את נקמתו של ספקטור במגבלותיו הפיזיות, ושיזכה מאוחר יותר לשם "Wall Of Sound". קוהן התלווה אל ספקטור בסוף שנות ה-60 , כשזה האחרון כבוי ומתקשה להבין את טירופו הסכיזופרני ואת השיתוק היצירתי שהמחלה גרמה לו. קוהן רצה לכתוב ספר שלם, אך החליט לבטל אותו כשהבין שהספר לא הולך לשום מקום. ספקטור היה מלא דרייב, שאר-רוח ועוצמה שעה שדיבר על ימי הזהב של תחילת הסיקסטיז, אבל נראה היה אדם אחר בכל מה שקשור להווה (כלומר, סוף העשור). "האם אתה חושב שאתה גמור, קפוט?", שאל אותו קוהן. ספקטור בהה בו בפרצוף של תן ולא ענה.
מתוך המפגש נוצר המיתוס הגדול של ספקטור כאחת הסאגות הגדולות בתולדות הרוק. סיפור של גילוי עצמי, הרואיקה חסרת תקדים, רגעים של העזה וטירוף שיצרו אמנות גדולה וקריסה לא מובנית ומדכאת אל האחוזה באלדורדו. רוני בנט סיפרה ב-91' כי ספקטור האמין לכל מה שכתבו עליו: "אם אמרו שהוא גאון, אז הוא התחיל להאמין בזה. ואם אמרו שהוא גאון מטורף, הוא התחיל להאמין גם בזה".
אבל האמת מעט שונה. "אנשים מעריצים אותי", אמר בראיון נדיר לאחר מעצרו, "אבל הם לא יודעים שהיו לי חיים אומללים. יש לי נפש מעונה". והוא הוסיף: "כשראיתי שאני לא מתאים לעולם, פשוט התרחקתי ממנו. אני לוקח כדורים נגד סכיזופרניה, אבל אני לא ממש סכיזופרן". לכו תספרו את זה לשחקנית האומללה שנורתה מטווח אפס בפניה.