דמוקרטיה נוסח שרון

חברי סיעת הליכוד, בעיקר אלה החדשים, בהו ביום שלישי בבוקר בפה פעור בעמיתם, ח"כ מיכאל (מיקי) איתן, ולא האמינו למראה עיניהם. במשך קרוב לשעה, בשיאה של ישיבת הסיעה שהתכנסה בחגיגיות כדי לבחור מועמד לתפקיד יושב ראש הכנסת, ניהל איתן ויכוח מתמשך ועקרוני עם ראש הממשלה, אריאל שרון. איתן נלחם על זכותו הדמוקרטית להתמודד ולהציג אלטרנטיבה למועמדו של שרון לתפקיד, ח"כ רובי ריבלין, ולא הבין מדוע הוא צריך לשתוק ולהתקפל בפני ראש הממשלה, עוד לפני שנפתחה הקלפי.
ככל שחלפו הדקות, הפכו הח"כים הטריים להמומים יותר ויותר לנוכח ההצגה שנתגלתה לנגד עיניהם. קשה היה להם להבין כיצד מרשה לעצמו חבר כנסת, ותיק ובכיר ככל שיהיה, לפתוח פה על ראש הממשלה, להתווכח איתו, ובסוף גם לדחות על הסף את דרישתו להסיר את מועמדותו. מה עוד שסביב איתן, שמרו רוב חברי הסיעה הוותיקים על שתיקה רועמת, ובמקביל דאגו לזרוק מדי פעם מבטים מלאי הערצה לעבר מנהיגם.
"לא יכולתי שלא להתמודד", מסביר איתן את החלטתו לסרב לדרישת שרון. "כוחה של הדמוקרטיה טמון בכך שיש פיזור כוח ואחריות, יש גיוון ומגוון דיעות. כשראש הממשלה ממנה את האנשים שהוא רוצה, זה נגד הדמוקרטיה. בדמוקרטיה אתה לא יכול לשים סביבך רק אנשים שאומרים כל הזמן כן. זה לא בריא".
זה אולי לא בריא לדמוקרטיה, אבל אריאל שרון חי עם זה לא רע בכלל. כדי להימנע ממלחמות בתוך סיעתו ומהאפשרות כי הבחירות החשאיות יחשפו בפומבי תאי התנגדות שקטים נגדו, החליט שרון להקדים תרופה למכה. וכך, ביום שלישי בבוקר, שעות ספורות לפני שהתכנסה הסיעה, הצליח לשכנע את ח"כ אברהם הירשזון לפרוש מהמירוץ על ראשות הכנסת, ואת ח"כ זאב בוים לשכוח מהתמודדות על ראשות הסיעה, תפקיד עליו התמודד גם בן טיפוחיו של שרון (שנבחר פה אחד), הח"כ הטרי גדעון סער, לשעבר מזכיר הממשלה.
רק שעם מיכאל איתן, פרלמנטר ותיק (קדנציה שישית בכנסת), ואחד מחברי הכנסת החרוצים, ההגונים והעצמאיים ביותר בשטח, התרגיל הפוליטי של שרון נכשל. איתן זכה ב-11 מקולות חברי סיעתו, מול 29 בהם זכה ריבלין. לכאורה, ניצחון מוחץ לריבלין ולפטרונו שרון. אלא שראש הממשלה, שמעוניין לשמור על תדמיתו כמנהיג בלתי מעורער שכולם סרים למרותו, לא רצה לראות פתקים ועליהם שמו של איתן. הוא ידע כי הם יתפרשו כפתקים של מתנגדיו בסיעה. שרון רצה לראות סיעה צייתנית שנעמדת מאחוריו, אדריכל הניצחון הגדול, ומרימה ידיים בלי שאלות מיותרות.
"אני לא רוצה שאנשים בתוך הליכוד יפחדו", אומר איתן. " ניהלתי מאבק מול ראש הממשלה, והיתה ממש דרמה. כל חברי הסיעה ישבו מסביב כאילו היו חבר מושבעים. רק אחר כך באו אלי ואמרו לי כל הכבוד על מה שעשיתי. הפעם הצביעו 11 בעדי ונגד ראש הממשלה, בפעם הבאה יצביעו נגדו 15 איש. השארתי את מועמדותי לא רק כי אני חושב שאני ראוי לתפקיד ויכול לעשות אותו טוב כמו כל אחד אחר, אלא גם בגלל העיקרון שקובע שמותר לרוץ נגד מועמד של ראש ממשלה. חשוב מאוד שבסיעה יהיה מוקד כוח נוסף".
איתן העמיד עצמו לבחירה מול רובי ריבלין, למרות שידע מההתחלה כי אין לו סיכויים נגדו. אבל העיקרון הדמוקרטי דיגדג לו. זה, וגם העובדה שאין לו מה להפסיד. "אין לי אשליות שראש הממשלה ייקח אותי לתוך הממשלה", הוא מסביר. "לא הצגתי את מועמדותי לתפקיד שר או סגן שר מתוך הבנה שאני רוצה לשמור על עצמאותי, וזה לא הולך עם מינוי. עכשיו כולם תלויים בחלוקת התיקים. השלל גדול – שרים, סגני שרים, יושבי ראש של ועדות. כל אחד אומר לעצמו – אם אני אפתח את הפה, אני עוד עלול להידפק מכל העניין. אבל האמת היא שעדיף להיות חבר כנסת מצטיין מאשר שר זוטר ונעלם בין עשרות שרים בממשלה".
לפי שעה, איתן הוא אולי היחיד בסיעת הליכוד שמרשה לעצמו להתבטא בפומבי נגד ראש הממשלה ואף לבקר את מעשיו. אלא שמאחוריו משתרך לאיטו תור ארוך של בכירים ממורמרים ומודאגים משיבוצם בממשלה הבאה, ומתוסכלים מהיחס של שרון כלפיהם מאז תחילת המשא ומתן הקואליציוני. לפי שעה הם מעדיפים להתנהל משל היו קספר, השד החביב מהקומיקס - שקופים, אך נשמעים. "בקרוב", הם מבטיחים, "גם לנו יהיה מה לומר". ואם לנחש, הרי שבקרוב פירושו - היום שלאחר הרכבת הממשלה.

סינדרום ירושלים

הנה כמה נתונים על ירושלים בירת ישראל, כפי שנאספו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד הפנים וראו אור בנובמבר אשתקד ב"ידיעות אחרונות":
בשנת 2000 מנתה עיר הבירה של ישראל 657,500 תושבים, שליש מהם ילדים ושליש נוסף בני 20 – 44. אוכלוסיית העיר גדלה באותה שנה ב- 1.7 אחוזים – פחות מממוצע הגידול הארצי, שעמד על 2.6 אחוזים, וזאת בעיקר בשל בריחת צעירים חילונים.
באותה שנה נטשו 17,058 תושבים את ירושלים, כמחציתם בני 15-29. מאזן ההגירה היה שלילי: מספר העוזבים היה כפול ממספר התושבים שהשתקעו בעיר.
אוכלוסיית העיר מתרוששת והולכת. בשנת 2000 קיבלו 26,287 מתושביה גמלת הבטחת הכנסה – רבע מכלל מקבלי הקצבה בארץ באותה שנה, ויותר מ- 4000 תושבים קיבלו דמי אבטלה. נתונים אלה אינם כוללים את אברכי הישיבות – שמקבלים את שלהם ממשרד הדתות. השכר הממוצע בעיר עמד בשנת 2000 על 5,119 שקל – ירידה של 2.3 אחוזים לעומת השנה הקודמת.
האחראי על ניהולה התקין של עיר במדינת ישראל הוא ראש העיר. הוא זה האחראי על התברואה, על הרווחה, על קליטת העלייה, על התרבות ועל משיכת משקיעים ויזמים לעיר. במדינה מתוקנת, נתונים קשים דוגמת אלה היו מביאים להתפטרותו של ראש העיר, ולהיעלמותו מהמפה הפוליטית ומהבמה הציבורית.
ראש העיר ירושלים עד לפני שבוע, אהוד אולמרט, התפטר אומנם מתפקידו לאחר קרוב לעשר שנות כהונה מוצלחות ביותר (כפי שניתן לראות מהנתונים), אבל הוא אינו מתכוון להיעלם מהבמה הציבורית. וכי למה לו? במיוחד שראש הממשלה שרון מעוניין לשחזר את הצלחתו בירושלים ולהעניק לו את אחד ממשרדי הממשלה הבכירים. בהצלחה לכולנו.