הטבעת נפלה

לפני מספר שנים לא רב, כמעט כל מי שהכרתי בסביבתי חי בזוגיות כזאת או אחרת. במהלך השנים הפכה הזוגיות לנישואים. עם הזמן הלכו והתרבו טקסי הנישואים במסגרות אלטרנטיביות (נישואים רפורמים, נישואי קפריסין, חוזים אצל עורך-דין), וככל שנקף הזמן החלו גם המסגרות הללו להשתנות: יותר ויותר פרידות, גירושים, נישואים מחדש, קשרים זוגיים ללא נישואין, רווקות וחד הוריות מבחירה.
שני ספרים שיצאו באחרונה, "זוגיות בסערה", של רבקה נרדי (הקיבוץ המאוחד) ו"סדר נשים" של עמיה ליבליך (שוקן) עוסקים בזוגיות החדשה: הראשון בהשתנות מסגרות הזוגיות, עם הצעה לאלטרנטיבה המכונה "נישואים מוסריים", והשני, בנשים שאינן חיות עם בני-הזוג שלהם תחת אותה קורת גג: רווקות, גרושות, אלמנות , אמהות חד-הוריות, לסביות, ונשים המקיימות קשר קבוע עם בן-זוג אבל אינן גרות אתו, במסגרת הנקראת "ניסועין". מה קרה למסגרות הקונבנציונליות של זוגיות, ואילו מסגרות אלטרנטיביות נוצרו? רבקה נרדי ועמיה ליבליך, כל אחת וגישתה, המבוססת על ניסיון אישי ומקצועי, מנסות לבחון מה קרה לזוגיות שלנו ולמה.

ואז הגיע ההלם הפמיניסטי

נרדי, מקימת מכון "דיאלוג", כותבת, מרצה, מנחה ופסיכותרפיסטית אישית וזוגית, נישאה בראשונה בסוף שנות השישים. היא הרגישה אז מצוקה, ניצול, בדידות ונטישה, שאז לא ידעה לנסחם במילים. נישואיה השניים, עם חן נרדי, הפגישו אותה ואת בעלה במה שהיא מכנה "אותה רמת נאיביות". אלא שכבר עם תום שנת נישואיה הראשונה, היא חוותה את "ההלם הפמיניסטי הראשון שלה", ומתוך מפגש עם נשים אחרות, השתנתה נקודת ההסתכלות שלה, כך שהחלה להבין יותר את עצמה במערכת הזוגית, וגם מעט יותר את בן-זוגה. היא החלה לחולל את השינוי בתוך מערכת היחסים הפרטית שלה, וכשגילתה את פגיעותו של הגבר מאחורי שיריון הכוח, נולד "דיאלוג" – ניסיון להבין את סוד השותפות בין גבר ואישה, על כל גווניה. מושג המחויבות שבה במיוחד את דמיונה של נרדי, והיא מצאה, במחקר שערכה, שלוש חוויות מרכזיות של מחויבות , מעין שלוש ארצות שעוברים בהן זוגות בדרכם לארץ הנכספת.
את הארץ הראשונה היא כינתה "ארץ הסטריאוטיפים": שם גבר הוא "גבר" ואישה היא "אישה". הכל ברור – התפקידים, יחסי הכוחות, המותר והאסור (בייחוד של האישה). הגבר הולך ובא כרצונו וכצרכיו והאישה תלויה בו.
בראשית הדרך הגבר נראה לאישה כסלע מוצק, עליו היא יכולה להישען, ובהמשך הוא נתפס על ידה כבלתי נגיש ומרוחק. נשים בארץ הזאת מניחות מראש עליונות ברורה של הגבר על האישה. נחמה, אחת הנשים שפגשה נרדי, חשבה, על אף מצוקתה, כי תפקידה כאישה הוא לאפשר לגבר שלה למלא את תפקידו, כלומר לפרנס את המשפחה. במילים אחרות, עליה להיות זמינה לצורכי הילדים ולצורכי המשפחה, ולשחרר את בן-זוגה מכל הקשור לעניינים אלה.
לא קל היום למצוא נשים שמוכנות להעיד על עצמן בפומבי שהן מאמינות בקשר מסוג כזה ותומכות בתפקיד האישה הסטריאוטיפית ככזאת. גברים, לעומת זאת, מוכנים בגלוי לדווח על הימצאותם בארץ ה"סטריאוטיפים". גברים כאלה רואים את המחויבות שלהם לקשר הזוגי כהגנה ופרנסה של המשפחה. כיוון שכך , אסור להפריע להם לנוח ונשותיהם צריכות למלא במסירות את כל מטלות הבית כדי לאפשר להם למלא את תפקידיהם.
בארץ הזאת, גם כשהאישה יוצאת מהבית, היא יוצאת לעבודה או ל"ג'וב" שלה, בעוד הגבר יוצא ל"קריירה" שלו. לכן, כשילד חולה, מי שמצופה להישאר בבית, הוא מי שהעבודה שלו היא "עלות" ולא "רווח" . נכון, האשה. ההתנהלות בארץ הסטריאוטיפים מושפעת מההתנהלות הכוללת בעולם הישן, בחברה הפטריארכלית , שהגדירה את התפקידים של הגבר והאישה, כך שהכוח נמצא באופן ברור וגורף בידיים הגבריות .

ידידיה של האישה: כעס ואשמה

הארץ השנייה של הזוגיות, על-פי נרדי, היא "ארץ האמביוולנטיות", שם הישן והחדש מתערבבים זה בזה. זוהי ארץ פופולרית וצפוף בה מאוד, בעיקר לנשים. מדובר בנשים שעזבו את ארץ הסטריאוטיפים, רצו להיות שונות מהאמהות שלהן, הלכו ללמוד, יצאו לעבוד, קראו ספרים, התרוצצו מחוג אחד למודעות עצמית למשנהו, עשו דיאטות רצחניות, שמרו שהבית יתפקד, והיו לאמהות המסורות ביותר (יותר מאמהות שדואגות רק לצרכים הפיזיים). הכל הן עשו יותר, ובגדול.
מה שיצא לנשים מכך הוא מה שהרייט ברייקר מכנה "אישה מסוג E". בעבר, טיפוס מסוג A נחשב למי שעלול ללקות יותר בהתקפי-לב בשל מבנה אישיותי השואף לשלמות, עודף עבודה, ולחץ רב. אישה מסוג E היא אישה שנותנת הכל לכולם. נשים כאלה מנסות להיות גם אישה לבני-זוגן, ובנוסף גם עצמאיות, קרייריסטיות, מודעות לעצמן, מודרניות ועוד. התוצאה – מאבק עם רמות מתח גבוהות, עם הישגים מרשימים, אבל עם רמת אכזבה הולכת וגוברת מבני זוגן.
כעס ואשמה הופכים להיות ידידיה הקרובים של אישה במצבים כאלה, והגבר שלצדה גם הוא מביט בה בהשתאות הולכת וגוברת, בכעס, בייאוש ובפחד. גברים לנשים כאלה כועסים, מפתחים לעתים דיכאון סמוי, מתנתקים, מתמכרים לעבודה, לספורט, לסמים, מרגישים בודדים, והמצוקה שמתעוררת מכל אלה "אוכלת בהם בגוף ובנפש".
הקושי הגדול ביותר בארץ האמביוולנטיות קשור במלחמה הנערכת בזירה הרגשית. בני-הזוג חולמים למלא את תפקיד ה"גבר החדש" או ה"אישה המודרנית", אך כיוון שהאישה הותנתה לגונן על הגבר שלה, היא מרגישה אשמות וכעסים, ואילו בגבר, שלמד לקבל את הערצתה של אשתו לחכמתו כמובנת מאליה, מתעוררים זעם ותסכול, המוצאים מוצא בתוקפנות גלויה, בשתיקות או בבריחה.
שניהם רוצים הבנה, עוגן לנשמה, כתף להישען עליה, מקום חם ובטוח, אבל הבלבול שבין השאיפות החדשות והנטיות הוותיקות מעורר בהם סערת רגשות.

עדיין לא גן-עדן

מי שמצליח לצלוח את ארץ האמביוולנטיות מבלי להגיע לקונפליקטים, לעתים אלימים, ומבלי להתגרש, מגיע ל"ארץ השיוויון". זוהי ארץ דלה בתושבים, בה מתקיימת חלוקה עניינית של משאבים ותפקידים. הגבר והאישה משוחחים בגובה העיניים, גברים ונשים רואים בבני-הזוג שלהם לא רק גבר או רק אישה, אלא בני-אדם ייחודיים. בארץ השיוויון הציפיות מתבהרות, ניתן לזהות רצונות חבויים, ועוד. לא שמדובר בגן-עדן, אבל כשנתקלים במאבקים ובקשיים מטפלים בהם אחרת.
נרדי מנסה לפענח בספרה את קוד הנישואין הבוגרים, הנישואים המוסריים הללו. היא מציעה כמה עקרונות לחיים בארץ השיוויון: "בבוקר, טרם צאתך לעבודה, אתה מציץ במקרר ורואה מה חסר. אתה מציע שבדרכך הביתה תערוך את הקנייה הדרושה; אתם מתייעצים באופן ענייני מי יישאר עם הילד החולה; את מספרת לו על החלטתך לחזור ללימודים, מציעה שתשבו לתכנן את השינוי. הוא נענה לך; אתה מציע שעכשיו, כשהיא לומדת, תקדים את שובך הביתה. אתם מתחלקים בתפקידים באופן חדש; את מספרת לו משהו שמציק לך, הוא מקשיב, נמנע מעצות.
"אתה מתייעץ איתה על המשך הקריירה שלך, והיא מציעה לך לעשות פסק זמן למחשבה. אתם מתכננים ביחד את עתידכם הכלכלי; ביום שישי אתם מבשלים ביחד את הארוחה המשפחתית; אתה מפרגן לה את הרגליה 'הנשיים' – שיחות טלפון, פגישות עם חברות, קניות, קישוטים; הוא מספר לך על חוויית כישלון שחווה בעבודה. את מקשיבה, תומכת; אתה ממשיך לאהוב מין, אבל מפסיק להיות מכור למין. אתה לא 'עומד עם סטופר', ומזכיר לאשתך 'כמה זמן לא עשיתם את זה'. אתה נהנה מהסקס שלך, ולא מייסר את עצמך על הסקס שאין לך.
"את מכבדת את הקצב והסגנון המיני שלך. את יוזמת או נענית שלא על-פי רגשי אשמה; אתם מתמודדים ביחד עם הקשיים הכלכליים. היא עובדת שעות נוספות, אתה מטפל בילדים, הולך לאסיפות הורים, לוקח אותם לחוגים. הרשימה אינסופית ומשתנה בהתאם למה שהחיים דורשים, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון – צדק ושיוויון בין שניים שהם שונים אבל שווים".

שני משקי בית נפרדים

נראה כי בארץ השיוויון יכולים לגור כל מיני סוגים של זוגות, גם כאלה שמתוך השיוויון והצדק לא חיים תחת קורת גג אחת. בספר של עמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, "סדר נשים", מרואיינות נשים שבחרו בכל מיני קשרים זוגיים. אחד מהם, הנראה כאלטרנטיבה חדשנית, נקרא , לפי המלצתו של פרופ' יוחנן פרס, "ניסועין" (נישואים בנסיעה).
ליבליך עצמה, שחייתה במשפחה מסורתית וגידלה שלושה ילדים עד שהתאלמנה לפני 15 שנה, חיה בקשר של ניסועין. יש לה קשר יציב, אבל היא ובן-זוגה מקיימים שני משקי בית נפרדים בשתי ערים. קשר ניסועין הוא קשר מיוחד, בעל אופי חדשני ביותר, אולי הסוג המפתיע והנדיר ביותר של קשרים זוגיים.
עם זאת, זוגות החיים בניסועין מקיימים תבנית משפחתית הדומה מאוד למשפחה המסורתית, הכוללת איש , אישה וילדים המנהלים משק בית אחד וחייהם מתאפיינים בנסיעות תכופות מבית לבית, באותה עיר, בין ערים שונות ובין מדינות.
ליבליך מצטטת בפתח הדבר לספרה את דבריה של סילביה פוגל-ביז'אוי, המבטאים היטב את רעיון המסגרות המשפחתיות השונות, והטוענים כי "המסגרות המשפחתיות יכולות להיות רבגוניות כל עוד יכובדו זכויותיהם של הילד והזקן, של האישה והגבר, של החולה ושל הבריא".