העבודה והליכוד: המחנות חוזרים, ובגדול

"זה לא בשבילי", סינן לסובבים אותו יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ עמרם מצנע, כשיצא ביום חמישי שעבר ממליאת הכנסת. זמן קצר קודם לכן הוא עמד לראשונה על דוכן הנואמים כיו"ר האופוזיציה. "זה לא בשבילי, אבל יהיה בסדר", הוסיף מיד, כאילו מנסה לתקן את הרושם הקשה שעלולות היו שלוש המילים האלה להותיר על מי שקלט אותן.
מצנע התכוון למה שאמר. הוא לא אהב את הסגנון בו נתקל בכנסת. כבר בנאומו הראשון, הבתולי, זה שאמור לעבור חלק ובלי הפרעות במליאה, קטעו אותו חבריו של ראש הממשלה אינספור פעמים. לשווא נזעק יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין ודרש מהם לכבד את המסורת. "לא מפריעים לחבר כנסת בנאומו הראשון", קרא ריבלין לעבר המפריעים. "תנו לראש האופוזיציה לדבר".
אחר כך יצא מצנע החוצה, אל המסדרונות, ומלמל את מה שמלמל. "אז זהו, אתה פורש?", שאל אותו מישהו ששמע את מלמוליו. "יהיה בסדר", חזר מצנע על דבריו. "אל תדאג".
מצנע לא ידע באותן דקות שהזובור שעשו לו חברי הכנסת של הימין במהלך הנאום הראשון, היה כאין וכאפס לעומת מה שתכנן לו בקפידה, כבר באותן שעות ממש, יריבו מבית, ח"כ בנימין בן אליעזר. רק ביום רביעי השבוע, כשהתכנסה סיעת העבודה כדי לבחור את מועמדיה לראשות שתי ועדות כנסת (הקליטה והכלכלה) ולתפקיד סגן יושב ראש הכנסת, קלטו מצנע ומקורביו שפואד לא משחק. הוא נלחם, וחזק – נגד מצנע.

"חתרן בלתי נלאה 2"

אם לדייק, האסימון נפל לאנשי מצנע רק כשח"כ יולי תמיר, אחת מהקרובים אליו ביותר, הפסידה את ראשות ועדת הקליטה לח"כ קולט אביטל, שמספרים עליה שהיא נקלטה היטב במחנה פואד. כמו בבחירות על ראשות הסיעה, בהם הביסה ח"כ דליה איציק את ח"כ איתן כבל כשצברה 11 קולות מול 6, כך גם הפעם; רק שישה חברי סיעה הצביעו בעד שרת הקליטה לשעבר תמיר. כל שאר ה-11 תמכו באביטל.
ההפתעה בקרב אנשי מצנע היתה גדולה, הם ציפו להצבעה עניינית. "יאללה, בואו נפרוש", זרק לחלל האוויר ח"כ אברהם בורג, ספק ברצינות, ספק בצחוק. אחר כך, כשהרוחות נרגעו, גם הטונים השתנו. המילה "פרישה" כבר לא הופיעה יותר, אפילו בתור בדיחה, בין אנשיו של היו"ר. עכשיו חושבים מצנע ומקורביו ש"הגיע הזמן להתחיל להילחם בפואד ובמורדים שלו. אם הסיעה הולכת נגד החלטת רוב הבוחרים שהצביעו מצנע, אנחנו נלך עם המצביעים, ולא עם הסיעה. אנחנו נעורר עכשיו את השטח ונקומם אותם נגד המורדים האלה. מה שפואד עושה זה פשוט לא יעלה על הדעת. נולד לנו מול העיניים חתרן בלתי נלאה בצלמו של פרס. חתרן בלתי נלאה 2".

אין פוליטיקה בלי "פוליטיקה"

מה שעוד נוצר כאן, זאת תקופה חדשה-ישנה במפלגת העבודה: תקופת המחנות. בסביבתו של מצנע אומרים כי יו"ר העבודה לא רצה להגרר למחנאות, למריבות פנימיות ולהתנצחויות אינסופיות. אבל מצנע, שהוא ומקורביו נשבעים שלא יפרוש מתפקידו ויתמודד גם בפריימריס הקרובים, לא יכול להתעלם מההתנהגות של בן אליעזר. ביום רביעי למשל, אחרי הניצחון הסוחף בסיעה, ירד פואד למזנון חברי הכנסת, מחויך ומאושר עד השמיים. "אני שולט בסיעה", דפק על השולחן בידו. "כל מה שהיה צריך לקרות, קרה".
אחר כך נתקל בח"כ לשעבר יוסי כץ, שהיה ראש מטה הערבים של מצנע בפריימריס. "האיבה בינינו נגמרה", אמר לו פואד וחיבק אותו בנדיבות של מנצחים. "אני שוכח את כל מה שהיה בינינו". ואם זה לא מספיק, הרי שבשבוע הקרוב, אמורים בן אליעזר ואהוד ברק להיפגש ולשוחח. לא ברור עדיין מה פשר הפגישה, אבל תומכיו של ברק במפלגה מבטיחים כי היום בו ישוב לא רחוק.
יושב ראש מפלגה מכהן, שונה ככל שיהיה משאר הפוליטיקאים, לא יכול להסתכל על התנהגות כזאת ולשתוק. אם להסתכל על מעשיו של מצנע בימים האחרונים, הרי שהוא החל להבין שפוליטיקה אי אפשר לנהל בלי פוליטיקה. כך לדוגמא, כבר בתחילת השבוע הבין שלא יהיה מנוס אלא להתחיל לעבוד באמת. ביום שלישי, לפני ההצבעה בסיעה, הרימו הוא ועוזרו, קובי בלה, טלפונים לחברים. "אני לא רציתי שזה יקרה", אמר מצנע בטלפון, "אבל אין ברירה. פואד גורר אותי לזה. הוא גורר אותי להקים מחנה".

הליכוד: פנקסי הטלפונים נשלפו במשרדים

עכשיו, כשנראה שכמעט כולם בליכוד כבר יודעים את מקומם סביב שולחן הממשלה, והמירוץ אחר הכיסאות הסתיים, יוצאת לדרך ריצת המרתון המעניינת באמת במפלגה – המרתון שבסופו יבחרו חברי הליכוד יושב ראש חדש.
על קו הזינוק מתייצבים היום ארבעה בכירים: שר הביטחון שאול מופז, שר האוצר בנימין נתניהו, שר התמ"ס אהוד אולמרט ושר החוץ סילבן שלום. כל אחד מהארבעה רואה את עצמו כיושב ראש הבא של הליכוד. רשמית, כולם עומדים כעת מאחורי ראש הממשלה, אריאל שרון, המנהיג שהביא את הליכוד למימדים היסטוריים, והאיש שנתן להם את הכסאות עליהם הם יושבים.
אלא שאסור לטעות. מאחורי הקלעים, בתוך המשרדים הממשלתיים שלתוכם הוצנחו על ידי שרון, שלפו כבר כל הארבעה את פנקסי הטלפונים עם שמות חברי מרכז הליכוד. כל אחד מהם, עם תיסכוליו הוא, מתחיל בשקט לבנות לעצמו מחנה, שאיתו ירוץ בבחירות הפנימיות הבאות לראשות המפלגה.
לנתניהו, מופז ושלום כבר יש מחנות מגובשים פחות או יותר של תומכים ופעילים. מי שייצטרך בחודשים הקרובים לעבוד קשה באמת כדי לגייס סביבו קבוצת תומכים משמעותית הוא אהוד אולמרט, שנבחר בפריימריס האחרונים למקום נמוך יחסית ברשימה - מקום 32. אלא שבליכוד אומרים ששר התמ"ס החדש לא באמת עבד קשה כדי להיבחר. הוא בנה על הפופולריות שהשיג בעשור האחרון בתור ראש עיריית ירושלים, ונתן למרוץ להתנהל כמעט מעצמו.

היורש כבר סומן

"אסור לזלזל באהוד", אומרים אנשי שטח משפיעים בליכוד. "הוא שועל פוליטי ותיק, מנוסה, חכם וערמומי. הוא ייעשה הכל כדי לחזק את מעמדו ולבנות מחנה ראוי לשמו". למה שאומרים אנשי השטח בליכוד, שידם בכל, כדאי ורצוי לשמוע. הם יודעים להריח כוח ועוצמה, והם יודעים לפרש רמזים. ומבחינת חלק מהם, מינויו של אולמרט לממלא מקום ראש הממשלה, הוא רמז יותר מגלוי: שרון סימן את ראש עיריית ירושלים לשעבר כיורשו.
אבל מינויו של אולמרט לממלא מקום, הוא, מבחינת שרון, גם אמצעי לשמור על איזון ועל עמדת השפעה בתוך ממשלתו ובמפלגתו. הוא מודע למאבקים הפנימיים שיתנהלו בין השרים הבכירים שלו, מבין היטב כי הם יכולים להפוך ישיבות ממשלה וסיעה ל"גנון". הוא אומנם מסר את התיקים הבכירים למופז, לנתניהו ולשלום – אבל צ'יפר את אולמרט עם תפקיד ממלא המקום.
"כך", אומרים בליכוד, "הוא מאזן בין הארבעה. כוח וכבוד לשלושה מהם, פחות כוח ויותר כבוד לרביעי, אולמרט. אם הוא (אולמרט) יעשה מינויים טובים ויקיף את עצמו באנשים נאמנים, בפריימריס הבאים יתקיים קרב איתנים בינו ובין ביבי. זו תהיה המלחמה הבאה בליכוד".