חבר כנסת יקר, עצור לרגע

שלום לכם, נבחרי הציבור. זה אני דן, המילואימניק.
בוודאי ראיתם אותי עומד במחסום אי שם, או בשער של ישוב בשטחים, כשנשק ארוך על כתפי. את הביגוד החם שלבשתי הבאתי מהבית, והאפוד שלי שימש לוחמים לפני 20 ו-30 שנה. אם פרצופי נראה לכם מוכר - אתם לא טועים. זה אני וחברי שעומדים במחסום בכל פעם. אני אחד מהמעטים שעדיין באים כשהם נקראים לדגל.
חברי כנסת יקרים, היום תשבו באולם המליאה ותתבקשו להצביע על החוק המתיר להגדיל את המכסה המותרת לגיוס חיילי מילואים מ-30 ל-43 ימים. על השולחן מולכם יש שלושה כפתורים - "בעד", "נגד" ו-"נמנע". לפני שאתם לוחצים על ה-"בעד" ובהינף אצבע מאריכים את מכסת הימים שאני תורם - עצרו לרגע. אני רוצה לספר לכם עלי ועל אחי לנשק.
אני, ח"כים יקרים, ממש כמו כל עם ישראל, חי במציאות העכשווית. מציאות של מיתון קשה ואבטלה. אם אני שכיר, אני צריך לראות את מצחו של הבוס שלי מתקמט בדאגה בכל פעם שאני מודיע לו על הצו שקיבלתי. ללקוח של החברה שלנו לא איכפת שאני במילואים. מי יודע אם עדיין תחכה לי המשרה שלי כשאחזור?
אם אני עצמאי, כזה שמחזיק את העסק שלו בציפורניים, אני לא יודע אם עדיין יהיה לי עסק כשאחזור. איזה לקוח יישאר עם סַפָק שנעלם ל-43 ימים בשנה? אם אני במקרה סטודנט, אני מפסיד ימים ארוכים של לימודים שעולים לי בכאב לב, בכסף רב ומבחנים חוזרים.
ואם, חס וחלילה, אני מובטל, אני חורץ את גורלי להישאר כזה. כי איזה מעסיק יסכים לקחת עובד כמוני? 43 ימים בשנה הם שני חודשי עבודה; שישית מימי העבודה השנתיים.
אל תשכח, איש ציבור נכבד, שבשבתות ובחגים אני שומר, מסייר ומבצע את עבודתי ללא שכר. השירות שלי נמשך כרגיל, כמו ביום חול, אבל חישובי התגמול קובעים שלא מגיע לי תשלום עבור ימים אלה.
ועוד משהו, כשאני יוצא למילואים טרדות היום-יום לא נעלמות. הן פשוט נופלות על כתפיה של אישתי. התשלומים, המשכנתא, החובות, הבית ועוד צרות שהן חלק בלתי נפרד מחיינו. ילדים, ח"כים יקרים, לא הופכים לפתע בריאים ושקטים כשאני יוצא למילואים. הם ממשיכים לבכות בלילות ודלקות האוזניים כואבות להם ממש כמו בימים שאני בבית.
רציתי שתשאל את צה"ל מספר שאלות לפני שהאצבע לוחצת בקלילות על הכפתור. למה שאנשי הקבע המשרתים בעורף לא יעזרו לי ויצאו גם הם, כמתחייב בפקודות, לאבטחת ישובים? מדוע הם פטורים מהעול הזה? האם אני וסביבתי יכולים לסבול היעדרות ארוכה כל כך מהבית והעבודה והם לא?
בטירונות לימדו אותי ש"אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה". אני באמת רוצה, עובדה - אני מגיע תמיד כשאתם קוראים לי. הבעיה היא שאני פשוט מתחיל להישבר.
שלך, דן המילואימניק