נאום של לפני מלחמה

ככל שהזמן עובר, ובשבוע הקרוב מדובר במונחים של שעות ודקות, התהייה איך יצליח ג'ורג' וו. בוש להיחלץ מהסבך הדיפלומטי והפוליטי אליו קלע את עצמו, רק מתגברת. הנשיא האמריקני יושב על עץ גבוה, שהוא בעצמו שתל והשקה, ושני המצבים – מלחמה בעיראק או ויתור עליה – נראים כרגע מסובכים באותה מידה.
בוש, אדם של זוויות ישרות ותמונת עולם בשחור-לבן, נדרש עכשיו ללוליינות של רב אמן כדי לצאת מהעסק בשלום. העולם כולו עוקב בהשתאות אחר התמרונים שלו, בלי ממש להבין לאן הם מוליכים. אם זה לא היה העתיד של הילדים שלנו, היינו צוחקים.
על הרקע הזה, ועליו בלבד, צריך להבין את ההתעניינות הפתאומית של הנשיא האמריקני במה שקורה כאן. יותר מחצי שנה, מאז נשא את נאומו המפורסם (בו תבע מהמזרח התיכון להסתדר תיכף מייד לפי עולם המושגים האמריקני), בוש מקדיש לנו זמן ותשומת לב דומים לאלה שיש לו לענייני איכות סביבה. כמו ידידו שרון, הוא נתלה בדמותו הדמונית של יאסר ערפאת, ויושב בחיבוק ידיים עד שהאיש הרע יסתלק, בעוד אנחנו והפלסטינים מדממים בכמויות מסחריות.
עכשיו, מה לעשות, חדרה פתאום למוחו ההכרה שמלחמת הקודש שלו בעיראק הולכת לעלות ביוקר להרבה מתומכיו. בשבועות האחרונים אני עוקב בהשתאות אחרי הדרך הנבונה והרגישה שבה טוני בלייר מתמודד עם הרוב בציבור הבריטי שמתנגד למלחמה. זה עדיין לא עוזר לו: נכון להיום, ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לבריטניה מזה הרבה שנים עלול לאבד את כסאו בגלל עיראק. מובראק ועבדאללה, שני שליטים דמוקרטיים על פי ההגדרה האמריקנית – כלומר תלויים בוושינגטון – אמרו גם הם לבוש ביום שישי, שאו שהוא יוצר זיקה בין עיראק לבין פתרון הבעייה הפלסטינית, או שהם ישלמו את המחיר. אי לכך הטריח הנשיא את עצמו אל המדשאה ואמר כמה דברים כלליים על מפת הדרכים והתקווה מראש ממשלה פלסטיני.
שרון, מן הסתם, לא איבד שינה בליל שבת. אין מאחורי האמירות האלה דבר, חוץ מנסיון נואש לשפר עמדות לקראת המתקפה. עד שיגיע זמן הפירעון או שתהיה הצלחה בעיראק, ואז בוש לא יספור אף אחד, או שיהיה כשלון, ואז איש לא יספור אותו. לבלייר יש עכשיו עוד קלף לא ממש חשוב במלחמת התעמולה הפנימית שלו, לתומכי ארה"ב הערבים יש תירוץ שלא ישכנע אף אחד. גם אחרי יום שישי, העץ של בוש עדיין לא יותר נמוך ומפלס הדם אצלנו גם הוא לא ירד בסנטימטר.