פאריז חולון פאריז

בית האופנה העתיק ביותר באירופה ששרד עד היום נוסד על-ידי ז'אן לנוין בפאריז בשנת 1889. את עלייתו מחדש לקדמת במת האופנה בשנת 2001, חייב בית לנוין לאלברט אלבז הישראלי, 41, יליד מרוקו שגדל בחולון ובוגר מצטיין של מכללת שנקר.
בית האופנה של ז'אן לנוין נוסד בפאריז בשנת 1889 ברחוב בואסי ד'אנגלה מס' 16 וגדל בהמשך עד לפינת הבניין מס' 22 ברחוב פובור סט. הונורה (מול ארמון האליזה), שם נמצאים גם היום המשרדים הראשיים, החנות הראשית וחדרי המלאכה, שם עובד אלברט אלבז. בושם לנוין ARPEGE, שיצא לשוק בשנת 1927, עדיין נמכר בהצלחה ונמנה עם עשרת הבשמים הנמכרים ביותר בעולם במאה השנים האחרונות.
ז'אן לנוין נולדה ב-1 בינואר 1867 בפאריז כבתם הבכורה של הורים שהתאמצו לצאת ממעגל העוני ואף נעזרו בקשרים אישיים, למשל עם הסופר אמיל זולא, אך ללא הצלחה. לאחר הולדת ז'אן ילדה אמה כל שנה ילד נוסף (בהמשך לבעל נוסף) עד שהגיעה ל-11 ילדים.
ז'אן היתה המטפלת, המבשלת והמנקה בבית, גידלה את אחיה ואחיותיה ובקושי למדה לקרוא ולכתוב (בהמשך הפכה לבולעת ספרים). בגיל 13 מצאו לה הוריה עבודה כשוליה ונערת שליחויות בבית אופנה בגדה הימנית של עיר האורות. ז'אן הקטנה התגוררה בחדר משרתות בקומה העליונה של הבניין והתוודעה לעולם הקסום של אופנת פאריז, שהשתרע בין בית האופרה לגני הטיולרי.
ענף האופנה כלל אז 800 יצרנים וסוחרי אופנה, שהעסיקו כל אחד עשרות או מאות עובדים. הלקוחות הגיעו מפאריז, מחוץ לפאריז ומארצות אחרות: ספרד, בלגיה, בריטניה, שווייץ וארצות-הברית. לראשונה בחייה ראתה ז'אן לנוין בדי משי, מוסלין, טאפטה ותחרה, סרטים וקישוטים, אבזרים וכובעים, שמלות מפוארות, הלבשה תחתונה מעודנת ומחוכים, ארנקים וכפפות וצעיפים.

האומניבוס הקטן

בגיל 13 התרוצצה ברחבי העיר כדי להביא את הכובעים המוכנים בתוך קופסאות קרטון לבתי הלקוחות, מתבוננת בחלונות הראווה ובנשים המהודרות המגיעות בכרכרות פרטיות או ציבוריות. במקומות העבודה שבהם עבדה כונתה "האומניבוס הקטן", שכן חסכה את המעות לכרכרה הציבורית והלכה ברגל במהירות, כשהיא חוצה את העיר לאורכה ורחבה.
אחר כך החלה לעבוד כשוליה של תופרות ושל בוני המודלים (גזרות הקרטון). היא למדה כל תחום במקצוע האופנה והכובענות והצטיינה בתפירת כובעים. הכובעים היו "אלמנט חזק" באופנה, שבאמצעותו הציגה החובשת את מעמדה החברתי, האישי (אלמנה או נשואה), טעמה ותעוזתה, עושרה וגילה.
אמנות הכובענות כללה אינספור אבזרים: זרי פרחים, נוצות, גדילים, סרטים, קפלים, תחרה, הינומות צפרים מפוחלצות ופרפרים, ונעה בין צניעות מרשימה לאקסטרווגנטיות מדהימה. לנוין, ילדה הלומדת במהירות, תפרה כובעים לבובות (בובות של המאה ה-19 היו בעלות פני חרסינה ופאות מרהיבות והיו לבושות בבגדי פאר) ומכרה אותן לבעלי חנויות לצעצועי ילדים. לנוין הכירה לקוחות של בית האופנה מספרד, שלקחו אותה לברצלונה. שם, בהיותה בת 20, הרוויחה מספיק כסף כדי לחסוך לעתיד לבית אופנה משלה.
בשנת 1889 פתחה לנוין את בית האופנה שלה וחיכתה לשווא לקונים. באותה עת היו בפאריז כמה בתי אופנה חשובים וכן חנות הכלבו גלרי-לאפאייט. לנוין פתחה את ה"בית" שלה באזור שוק פובור סט הונורה. בסמוך לחנותה, שהתפשטה בהמשך לחנויות הסמוכות, היו חנות יינות, חנות עופות, חנות ביצים וחמאה.
היום נמצאים בשכנות בית הרמס וארמון נשיאי צרפת, צעדים אחדים ממסעדת מקסימ'ס הוותיקה וחנויות פייר קארדן, המשתרעות על פני מחצית מהרחוב.
לנוין העסיקה את אחיה בן ה-19 כמנהל החשבונות, והמסמכים שנשמרו עד היום מראים עלייה קלה בהכנסות החל משנת 1890. הרווח הנקי היה קטן משכרו הממוצע באותה השנה של איש צבא בדרגה גבוהה.

נישואים איומים ונוראים

לנוין נאלצה לתמרן מפרוטה לפרוטה כדי לשרוד: לשלם לסוחרי הבדים, לשכר הדירה ולעובדים ולהשאיר לעצמה מעט כסף למחיה. היא עבדה בסגפנות, מסביב לשעון, בילתה מעט ודחתה מחזרים מבוגרים שהציעו את עצמם כמועמדים לנישואים.
בגיל 30, לקראת צאת המאה ה-19, הפכה לנוין לאשה עשירה. באחד מביקוריה בהיפודרום מירוצי הסוסים בפאריז עם אחיותיה, לבושות כולן במיטב בגדי לנוין וכובעיה, פגשה את הגבר שלו נישאה. זה היה הרוזן אמיליו די פייטרו, צעיר מלנוין, שמשפחתו ירדה מנכסיה. הוא היה בעל חנות פרחים.
נישואים אלה נמשכו זמן קצר ומוגדרים במסמכים כ"איומים ונוראים". מנישואים אלה נולדה בתה היחידה של לנוין, מרגריט, ששינתה את חייה של לנוין והפכה למקור השראתה. מרגריט גודלה כנסיכה והפיחה רוח חיים בבית האופנה, שפרח משנה לשנה.
לנוין דאגה לכך שבתה היפהפייה תגדל במחיצת ילדים מטובי המשפחות, בין השאר בני משפחת ג'ורג' קלמנסו ובני משפחת אמיל זולא. היא הבטיחה שמרגריט תקבל את החינוך הטוב ביותר, את כל הבובות שלא היו לה בילדותה ואת כל התפנוקים.
מרגריט, שהיתה הילדה הלבושה הכי יפה בפאריז, גדלה להיות הנערה והאשה האלגנטית ביותר בעיר.
למרגריט היה תפקיד מרכזי בהשוואות הנפוצות בין ז'אן לנוין לקוקו שאנל, שהחלה את הקריירה שלה בסוף העשור הראשון של המאה ה-20: שאנל התפרסמה בכך שלבשה את בגדיה שלה ושימשה דמות מובילה באופנה וסמל חיקוי. לנוין התפרסמה עוד יותר בזכות בתה המעודנת. ניגוד מהותי יותר בין שתי מובילות האופנה היה ששאנל נעזרה בגברים כדי לקדם את עסקיה, ואילו לנוין עשתה הכל במו ידיה.

בושם בן 67

משנת 1909 כבר היו לז'אן לנוין שתי מחלקות אופנה, לכל אחת לוגו משלה: אופנת נשים ואופנת נערות, חידוש מסחרי ומצליח במיוחד. בשנות ה-20 העליזות, שבהן חגגה פאריז בציור ופיסול, באופנה, בבלט ותיאטרון, בארכיטקטורה, ריהוט, מוסיקה וחיי לילה, היה בית לנוין מהחשובים בבתי האופנה של פאריז. בית האופנה הצטיין בקפדנות הגימור, בקישוט ברקמות של אבנים על גבי בדים, ובצבעים נדירים של האריגים.
באותו עשור פתחה לנוין מחלקות ייצור נוספות. בין השאר, הקימה מפעל לצביעת בדים, שסיפק את צורכי בית האופנה בהתאם להוראותיה של לנוין. כמו כן ייצר בית האופנה כובעים ומגבעות, בגדי גברים (חליפות, עניבות, גרביים, חולצות ומגבעות), ארנקים וכפפות, מטריות, צעיפים ובשמים.
הבושם הראשון של לנוין, MY SIN , יצא בשנת 1926, ולאחריו ארפג' משנת 1927, הנמכר בהצלחה עד היום, זה 76 שנה. הבשמים נמכרו בהצלחה בארצות-הברית והביאו אחריהם קונים לבית לנוין, שפתח שם חנויות.
בתחילת שנות ה-30 העסיק בית לנוין 1,200 עובדים. לנוין נישאה לבעלה השני, העיתונאי קסאוייה מאלא. היא נסעה איתו למסעות בעולם, ששימשו לה כדי לקבל השראה מיוון ומזרח-אסיה. בהשראה זו עוצב הסמל שהתנוסס על בית לנוין ברחוב פובור סט. הונורה: דמויות של אם ובתה בסגנון יוון העתיקה. הסמל מופיע עד היום על בשמים, אבזרים ופריטי אופנה.
בשנת 1925 נישאה מרגריט, בתה של לנוין, לדוכס ז'אן דה פוליניאק. עם מותה של ז'אן לנוין בשנת 1946 הפכה הבת, שנקרא מעתה הדוכסית מרי בלאנש דה פוליניאק, למנכ"ל בית האופנה. היא העסיקה במרוצת העשורים מעצבי אופנה שונים לעיצוב קולקציות האופנה העילית והאופנה המוכנה, האבזרים ובגדי הגברים. בין המעצבים היה מריל לנוין, נכדו של אחד מאחיה של המייסדת.
במרוצת המאה הוציא לנוין בשמים נוספים, שבין המצליחים בהם היו סקאנדל, קלייר דה ז'ור, מסייה לנוין (גברים) וטיוור לנוין, אוקסיז'ן.
עד שנת 1990 היה בית לנוין בבעלות משפחת לנוין. בשנה זו נרכש בית האופנה על-ידי חברת הקוסמטיקה וצבעי השיער לוריאל. בית לנוין התמקד מעתה בעיקר בייצור ושיווק בשמים ואבזרים ופחות באוספי האופנה והאבזרים. בשנות ה-90 הסתיים עידן האופנה העילית ברוב בתי האופנה בעולם, ונשארו בעיקר בתי אופנה המייצרים אופנה מוכנה. בשנת 1999 עברה הבעלות על בית לנוין לחברת השקעות, שבראשה עומדת אשת העסקים הטייוואנית שואו לאן ואנג, טייקון מדיה בטייוואן.

עידן אלבז

משנת 2001, המעצב והמנהל האמנותי של בית לנוין הוא אלברט אלבז, ישראלי בעל אזרחות אמריקנית שהפך את אוספי לנוין למבוקשים בארהב ואירופה והחזיר לבית האופנה את המוניטין שדעך בשנות ה-90. העיתונות העולמית מגדירה את אלבז כתערובת של המראה של הארי פוטר עם האופי הנוירוטי של וודי אלן ומהללת את כשרונותיו האמנותיים והבחירות שהוא עושה בתפיסת העיצוב של אוספי לנוין מעונה לעונה.
אלבז נולד בקזבלנקה בשנת 1961, ויחד עם הוריו ושלושה אחים ואחיות עלו לישראל והתיישבו בחולון. אביו היה ספר ונפטר זמן קצר לאחר שהגיעו לישראל. האם פרנסה את ילדיה ודאגה שיקבלו את ההשכלה שבה היו מעוניינים.
אלברט סיים את מגמת האופנה במכללת שנקר בהצטיינות בשנת 1986. הוא בלט מאוד בתצוגת הסיום של מחזור 1986 בשנקר. לאחר הלימודים הוא יצא לניו-יורק ומצא עבודה במפעל אופנה במשכורת נמוכה ותנאי חיים המאפיינים כל צעיר שמנסה לכבוש את התפוח הגדול. הצעיר הישראלי למד מהר, ותוך שנים אחדות התקבל כאחד מצוות המעצבים של בית האופנה ג'פרי בין, מהנחשבים במעצבי ארצות-הברית.
שמו של אלבז יצא לפניו והגיע לידיעת הברנז'ה העולמית של תחום האופנה, כצעיר מבטיח בעל רמה הגבוהה ביותר. אחרי עשר שנים בניו-יורק מונה למעצב ומנהל אמנותי של בית האופנה הוותיק והיוקרתי גי לארוש בפאריז.
היה זה מינוי יוצא דופן: לא רק שהמעצב לא צרפתי, הוא ישראלי, ארץ שאין בה שום מסורת באופנה, ובנוסף, הוא בעל התמחות אמריקנית, השנואה על הצרפתים. רק בשנות ה-90 החלו בעלי בתי האופנה של פאריז להעסיק אופנאים זרים". הענף הפאריזאי היה תמיד בלתי חדיר, אפוף הילה, תדמית וכבוד צרפתי אקסקלוסיבי. בית דיור היה הראשון שהעסיק את האיטלקי ז'אנפרנקו פרה ואחריו את הבריטי אלכסנדר מקווין, וזכה לביקורת רבה, עד שהתרגלו הצרפתים לעידן החדש.
אוספי האופנה של אלבז בבית גי לארוש זכו להצלחה כלכלית, ואלבז הפך לחביב התקשורת הצרפתית, האירופית, האמריקנית והאסיאתית. הקריירה הפאריזאית של אלבז עברה טלטלות רבות. הוא מונה למעצב בית האופנה איב סן-לורן ריב גוש" (אוסף האופנה המוכנה), לצד האופנאי המזדקן. הקריירה אצל סן-לורן הסתיימה כאשר נרכש בית סן-לורן על-ידי בית גוצ'י, הנשלט על-ידי כוכב האופנה ג'ון פורד. משם נדד אלבז לקריירה קצרה ומכאיבה בבית קריציה ברומא ומשם קפץ שוב למעלה כדי להיות היורש הלא ישיר של הבית שהקימה ז'אן לנוין באותו בניין ובאותו רחוב לפני 114 שנה.

עוד כמה דברים

בשנת 1999 נכנסה לקוחה אלגנטית ל"סקס פיפט אבניו" וקנתה שם שמלה שחורה קצרה של "איב סן-לורן ריב גוש" בעיצוב אלברט אלבז תמורת 1,640 דולר. הקונה היתה ז'קלין ביזה-קנדי. יומיים לאחר מכן, כאשר היא טסה במטוס שהטיס בעלה הצעיר ג'ון קנדי, צנח המטוס לאוקיינוס האטלנטי ונוסעיו נהרגו. השמלה היתה מיועדת לחתונת אחד מבני קנדי בבית המשפחה במרתה'ס ויניארד.
משנות ה-70 החל בית לנוין לייצר מוצרי לנוין באמצעות זכיינים באירופה, ארה"ב ואוסטרליה. לפי אותה שיטה פעלו גם פייר קרדן ואיב סן-לורן ואחר כך כל מעצבי האופנה החשובים בעולם.
במוזיאון ארט-דקורטיב בפאריז בשדרות ריבולי מצוי חדר השינה של ז'אן לנוין, כפי שעוצב בשנות ה-30 בווילה של המעצבת בבארבט לה ז'ואי על-ידי האדריכל ארמנד-אלברט ראטו. בשנת 1965 נתרם חדר זה למוזיאון על-ידי נכדה של ז'אן לנוין, לואי דה פוליניאק. קלוד מונטנה, אופנאי בולט במיוחד בשנות ה-80, עיצב את אוספי האופנה העילית של לנוין בשנת 1990.