איפה הביקורת?

ביום שישי בלילה חזינו במתקפת "ההלם והאימה" של האמריקנים על בגדד. להבות האש ותמרות העשן שעלו השמיימה הדליקו אצל הכתבים, המגישים, המראיינים והמרואיינים התלהבות בלתי רגילה, כאילו חזו בסרט המועמד לפרס האוסקר. כמה טילים פגעו בכפר כורדי שלו והרגו עשרות בני אדם. אחרים בכלל טעו במדינה והגיעו עד איראן. הלילה חזרו מטוסי ארה"ב וטילי השיוט למכה שנייה של הלם ואימה.
על מי רוצים האמריקנים להטיל אימה ופחד? על ראשי השלטון הנמצאים עמוק מתחת לאדמה? על משמר הרפובליקה שנמצא בינתיים מחוץ לטבעת ההפצצות? אולי על האוכלוסייה שאינה קשורה למלחמה, זאת שאותה באים האמריקנים "לשחרר"?
מלחמה צודקת כמו המלחמה נגד עיראק עדיין אינה מצדיקה שימוש בכל האמצעים. אנחנו עדיין חיים את הטראומה של 1991, כאשר רבים ברחו מגוש דן ואלה שנשארו רעדו מפחד בחדר האטום. האם איבדנו את היכולת להזדהות עם מיליוני העיראקים החפים מכל פשע, שרועדים מפחד תחת אלפי פצצות כבדות שנוחתות על ראשיהם בכל לילה? האם למישהו אכפת ממאות הנפגעים בהפגזה המאסיבית? מדוע לא קם איש לצעוק או לפחות לבקר את המבצע ואת השם שניתן לו ללא כל רגישות?

האסטרטגיה האמריקנית ולקחיה

אילו היינו רואים בעזה ובשכם, לא 1,500, לא 150, אלא 15 פצצות שמוטלות על העיר, הרי חצי המדינה הייתה קמה, ובצדק, על הממשלה, על הצבא ועל הטייסים ודורשת להעמידם לדין. אני יכול לתאר לעצמי שאיש מהם לא היה מוכן לחזור על כך בלילה הבא. הרי פצצה אחת שפגעה בכמה אזרחים בעזה הספיקה כדי למנוע שימוש נוסף בנשק מסוג זה. חוסר הרגישות שמאפיין היום את "רוח הקרב" בתקשורת הישראלית עלול להתפשט כמו מגפה גם לתרבות הלחימה שלנו. כבר עתה אנחנו עדים לירידה מתמדת ברמת הרגישות לפגיעה בילדים ובנשים בשטחי הרשות.
בניגוד לישראל הקטנה והמבודדת, שבכל מלחמה חסר לה זמן חיוני להשגת המטרות, לאמריקנים יש זמן. כך היה במלחמת המפרץ הראשונה שנמשכה 43 ימים, כך היה בקוסובו, שם נמשכה הלחימה 73 ימים, וכך היה באפגניסטן. בכל המלחמות הללו נשמרה ארה"ב משימוש בכל עוצמת האש שלה, מפגיעה באזרחים ומהטלת אימה עליהם. מה קרה הפעם? מה שיבש את האסטרטגיה החדשנית והמאופקת שהנחתה את המעצמה הגדולה בעולם?
בארה"ב התקשורת מתגייסת לתמיכה בשלטון כמו בכל מלחמה בעשור האחרון. זוהי תקשורת שיודעת לבקר בחריפות בעת שלום, ולהתגייס בעת לחימה. אך אין כל צידוק למחיאות הכפיים של כל המשתתפים במשחק התקשורתי בישראל. תקוותי שבעוד ימים או שבועות יתחיל לפעול המצפון התקשורתי, ועוד נשמע פה ושם גינויים לאמריקנים, אבל עלינו להתחיל בביקורת זאת כבר היום. לאו דווקא כדי להשפיע על ארה"ב.
אין ביכולתנו לעשות דבר כדי לשכנע את ארה"ב לחזור לאסטרטגיה מאופקת, שבסופו של דבר תשיג טוב יותר את המטרות לטווח ארוך. חשיבות הביקורת היא לשמור על רגישותנו שלנו, ולהיזהר שהעור העדין של בני האדם לא יהפוך לשריון של קרנפים.