כינרת, אני לא חוזרת

אז נניח שהמלחמה תיגמר בניצחון מוחץ של האנגלואמריקנים, ונניח שממשל בוש יתפנה לעשות כאן שלום והתיירים יחזרו לישראל, ונניח שירצו להגיע עד לכינרת, מה ימצאו שם?
בשבועיים האחרונים הייתי תיירת בטבריה. לא כל הזמן, חלילה, כי גם העיר הזאת ניחנה בתכונה הישראלית המוזרה: בן אדם מן המעמד הבינוני לא יכול להשתכן בה בכבוד ליותר מיומיים שלושה. הכיס לא מאפשר, ומחירי הלינה עדיין בשמיים. עם זאת, יצא לי לעשות בה דברים של תיירים: להחזיר מכונית למשרד השכרה. לשבת במסעדה ששמעה יצא לפניה, על המים. לטייל לאורך הכינרת. לעשות סיבוב קטן של סקרנים במרכז העיר. לו הייתי באמת תיירת, לעולם לא הייתי חוזרת.

מפלס הג'יפה עולה

נתחיל באגם. הוי כינרת שלי, ההיית - או שנהיית צפרדעון? המפלס עלה לתפארת, ועימו גם מפלס הג'יפה המעטר את החופים. כבר לא מדובר בהזרמת שפכים מאורגנת מן הגולן או ממפעלים בגליל, גם לא בחופים החסומים לסתם מטיילים ומופקעים לטובת כפרי-נופש שוממים לגמרי, על ציודם המחליד ומתקניהם המתפוררים ושפע האטרקציות שכרגע אין בהם שימוש, כי הכל סגור ומסוגר וממתין לזמנים טובים מאלה. כשהכינרת עולה, עולים איתה פגרים של שקיות אשפה, גוויות של פחיות קולה, שרידים של נעליים, מאובנים של אריזות-במבה, וכל טוב ממסרקים חסרי שיניים ועד קונדומים משומשים. אפילו הכיתוב "כינרת - אין אחרת" הוא רק תירוץ ללכלך סלע חביב ושתקן בגרפיטי בשלל צבעי הקשת. והאגם הזה, שיכול היה להיות כה יפה לולא שלטו במרחביו יזמים זריזים מדי ונרפות ישראלית כללית, הוא חזיון מאוד מאוד עצוב בימים האלה.
על הבוז התהומי שאנחנו רוחשים לים אפשר ללמוד מהתנהגות אבירי השפכים של גוש דן, לא צריך להרחיק עד כאן. אבל כאן יש עניין נוסף, מתמיה במידה שאין לו תשובה רצינית ואחראית. יש בדיוק מקום אחד בעולם שיכול להתברך בשני נסים של ישו: הלחם והדגים כמו גם ההליכה על המים אירעו במרחק קילומטרים ספורים מטבריה, לחופי האגם. ערים ואתרים אחרים בעולם פיתחו תיירות משגשגת ופורחת סביב אירועים ועניינים פחות חשובים מזה, ואם במקרה יש בסביבתם אגם, הוא מטופח ומטופל ונשמר, לא מחולק לקבלני-נופש מחד ומוזנח מאידך.
מי אשם? אנחנו, כמובן, בשבתנו כישראלים חסרי כל מודעות לסביבתנו. בעצם, זה לא נכון. יש לנו תביעות כלפי סביבתנו: אנחנו רוצים חניונים מוסדרים וברזיות פועלות ושירותים מתפקדים ופיתוח סביבתי נמרץ, כדי שנוכל להרוס את כל אלה במו ידינו ובשקיות הניילון שנביא במיוחד מהבית. ואחרי זה, אנחנו לא רוצים לצאת פרייארים. מה, שנאסוף במו ידנו את ג'יפתנו? למה מה קרה - הרי אנחנו לא חיים באיי סיישל, שם נדרשים התיירים, במחילה מכבודם, לארוז יפה את הזבל שלהם בשובם לארצותיהם ולקחת אותו הביתה.
את הזבל המתנודד מעדנות על פני המים אפשר לראות גם כשיושבים לנוח ולאכול על פני הטיילת, בילוי עצוב עד מדכא בימים שלא ברור אם מותר לאכול בהם דגים, וודאי לא נרצה להסתכן באמנונים מן הכינרת בהנחה שעוד נותרו כאלה - וגם כשסרים למסעדה שמתהדרת במחירים הכי יקרים בטבריה. "דקס" שוכנת במתחם כה כעור, שלו הייתי באמת תיירת הייתי נמנעת מכניסה בשערי גדר התיל החלודה המובילה אליה. אבל בשבתי כישראלית, למדתי להתעלם בחן ממוקשים כאלה, ואני אוזרת עוז. התייר שאיתי פחות משועשע. בשקט מופתי הוא מרים גבה ומצביע על טור נמלים עמלניות וגדולות שעושה את דרכו לאנשהו דווקא על פני השולחן שלנו. גם בשולחן הסמוך יש, ועוד מעט יוכלו להתאחד - עד שמגיע בחור שבכלל לא מתנצל על זה ומנגב אותן מן השולחן בארשת מעשית לגמרי, כאילו הן חלק בלתי נפרד מן התפאורה, כמו השחפים.
אותו בחור עצמו, שבימים טובים מאלה אמור לשרת את התיירות שתגיע, אם ירצה השם, הוא מומחה גדול בקומבינטוריקה ישראלית. הוא לא מספר לנו שחצי מהתפריט פשוט לא קיים, עד שנהייה מאוחר מדי, כי כבר התגברנו על הלם הנמלים והזמנו.
אז מה אם לא נשוב לשם? למי אכפת, בעצם?

כיעור בכל מחיר

קצת כועסים וקצת לא מנוחמים אנחנו מחליטים לחקור את מרכז העיר, ומגלים שגם כאן, אויה, הבזאריזציה הגיעה לממדים מבהילים. במקום שימור ראוי של מבני האבן, יש כאן ג'ונגל של שלטים ודוכנים. טבריה לא לבד: מרכז ירושלים וחלקים ממרכז תל אביב לובשים בשנים האחרונות הדר של עולם שלישי. תלי-תלים של מרכולת שווקים נודדת אל החנויות, מלווה בבומים כמעט על קוליים של מוסיקה רעשנית שאמורה לפתות אותנו אל תוך מעבי-הצרכנות המאולתרים הללו. אבל אני הרי לא באמת תיירת, וכבר ראיתי את התופעה הזאת משתלטת על כל עיר ואם בישראל, ורק לתייר שאיתי אני מתקשה להסביר מדוע ישראלים ממש מתעקשים על כיעור בכל מחיר שהוא, מתשע-שקל-תשעים ומעלה.
כיוון שזה יומו האחרון בגליל, אני מתלווה אל התייר במאמציו להחזיר מכונית שכורה למשרד של "אוויס". זה לא פשוט. בפוסטרים שלהם יש אנשי שרות חייכנים, וכאן יש צעקן שמנסה לקמבן איזשהו חלק במכונית מדגם קנגו שנתקעה לו ברמת הגולן, והוא לא מצליח. דקות ארוכות הוא לא מצליח, וגם לא מתפנה לראות את מה שעומד לפניו, כלומר, בין היתר, אני - ולצורך העניין צריך לומר, שאני מתהדרת ברגל חבושה בסד אימתני ובקב שאמור לסייע לי ללכת. אני לא זוכרת שהבחור התפנה מצעקותיו והזמין אותי לשבת, למשל.
אחר כך, בתום הפורמליסטיקה, אנחנו מבקשים שיזמינו לנו מונית. "רבע שעה", מבטיח הצעקן אחרי שיחה תכליתית עם נותן שירותים בענף ההסעה. במרחק חמישים מטרים מאתנו עומדת תחנת מוניות ובה רכבים שוממים לגמרי, ואני שואלת ממש בעדינות למה רבע שעה, כי ממש קשה לי לעמוד וגם די קשה לצלוע, אפילו חמישים מטר. מתברר שלצעקן יש חבר, וביחד הם מנהלים כנראה קומבינה זעירה של הסעות, ורק מחאה קולנית משיגה לי מונית בזמן אמיתי.
אז כך נראה "הסבר פניך", נוסח טבריה והאגם. למה זה קורה לנו, שואל התייר שאיתי. מיתון? מלחמה? אני מנסה לתרץ. אבל אלה לא יכולים להסביר את מה שאפילו לעצמי אני לא מצליחה להבהיר, לא עכשיו ולא בזמנים אחרים: איך קורה שמרוב אהבת ארץ אנחנו מכערים כל פינה אפשרית בה, ואיך קורה שמרוב אהבת אדם כבר לא נותר בנו הרבה כבוד לאף אחד, ודאי לא לתיירים לרגע.