ליגת הטלנובלה. על מירוץ האליפות המשולש

הגנום היהודי הוא מעבדת נפש של רגשות אשם ומצפוניות יתר. הישראליות, בפרט, היא חגיגה מזוכיסטית של ביקורתיות וארס עצמי. ממשתה הסרקזם בו נוהגים כמעט כולנו לגמוע מנות גדולות של ציניות בכל תחום ותחום בחיינו, לא מצליח להתחמק גם הספורט. ולמרות זאת, השנה קשה להגיד דברים רעים על הכדורגל הישראלי, לפחות לא על ליגת העל, שעד לא מזמן היתה בגדר בדיחה עצובה שחוזרת על עצמה, והיום שמונה מחזורים לסיום העונה, מציגה מאבק אליפות קלאסי בין לא פחות משלוש קבוצות - הפועל תל אביב, מכבי תל אביב ומכבי חיפה.
בואו נעזוב לשניה את כל הרע והמכוער האהובים והממכרים ונתרכז בטוב לשם שינוי. נביט לו ישר בלבן של העין. זה לא שהפכנו בן לילה מלהקת המחול של גברי לוי והלוזונים לבלט הבולשוי הרוסי. ובכל זאת, מירוץ האליפות המשולש מסתמן כהפקת המקור הטובה ביותר במזרח התיכון, זאת כמובן אם משאירים בחוץ את מופעי הגידופים של שר ההסברה העיראקי. אפילו הוא לא יוכל להכחיש שמדובר באחת מעונות הכדורגל המשובחות ביותר מזה עידן ועידנים.
שתי התל אביביות והחיפאית אמנם לא מספקים לנו יותר מדי פלאשבקים של כדורגל איכותי, אבל כפיצוי זוכה אוהד הכדורגל הישראלי בטלנובלה רוויית תככים ומהפכים ובהזרקה ישירה של אפדרין ואדרנלין לשריר הלב. לקראת הישורת האחרונה יצרו שלוש המובילות ראש חץ עמוס ודחוס במיוחד - משולש ברמודה בו נעלמים לעד כל פרשני תחילת העונה, הידוענים והקוראים במגיני העצם.
עד לשער השיוויון של סרגיי קלשצ'נקו במשחק העונה הקודם, זה בין הפועל תל אביב למכבי חיפה (הסתיים בתיקו 1:1), נראה היה שהרמזור בדרך לאליפות נשאר ירוק. השער הגיע, כאמור, ולפתע כולם החלו להעלות על נס את כושר העמידה של הפועל תל אביב. פתאום הבונקר המפוחד של דרור קשטן הפך לשטיח אדום ומכובד אל הצמרת.
לא חלפו שבועיים והרמזור עושה רושם מתחלף לצהוב, מכבי תל אביב ניצחה את מכבי חיפה. האוהדים נאלצים לחזור לבתי המרקחת עם מרשמים מזוייפים לוואליום. הניצחון המרשים של מכבי ת"א על האלופה, שמצטרף לניצחון בדרבי על הפועל, הוא עוד תפנית חדה בליגה המקסימה שלנו.
ללא קשר לתוצאה שתתקבל במחזור הסיום של העונה, ברור כבר עתה כי מאמן מכבי תל אביב, ניר קלינגר, הוא איש השנה של הכדורגל הישראלי. קלינגר הפגין השנה אומץ ונחישות שהיתה יכולה לשרת כל לוחם קומנדו בעיראק, כשנכנס בתחילת העונה בגפו לקאסבה של קרית שלום – אבי נמני – ופירק באלגנטיות את כל חומרי הנפץ שמילכדו בעבר את שלמה שרף וניר לוין.
צרפו לכך את הדיוק בבחירת הזרים (ברונו הייס וג'ון פנטסיל) ותבינו מדוע לפתע, החמסה של קשטן והאבהיות התומכת של יצחק שום, נראים פחות כמו תכונות של מאמן מצליח ויותר כמו עזרים בקורס יולדות. אבל רגע, לפני שנכתיר כתרים לקלינגר ולוני הרציקוביץ' נצטרך לחכות לעוד משחק עונה בשבת הבא - הדרבי התל אביבי השלישי העונה - כדי שלא נצטרך לאכול את הכובעים של קשטן ומשה תאומים, או את הלוקשים של שום ויעקב שחר, שעוד יחזרו למקום הראשון עם המנטרה הרגילות ש"שום דבר אינו סגור".
ואולי, אחרי מנה מוגזמת של פירגון מתקתק, ראוי להרעיל מעט את הדעת ובכל זאת להצביע על איזה קוץ קטן ומרגיז באליה. הקרב על תל אביב יהיה משחק העונה האחרון שלנו, שמונה מחזורים לסיום הליגה. בטלנובלות אמיתיות נהוג למתוח את הצופים על פני חמש שנים ולפחות 600 פרקים ואילו השנה בחרו מארגני הליגה לסדר לאוהדים סוף טוב, אבל מוקדם מהנדרש. בהחלט יתכן שכבר בפרק הבא נדע את זהות האלופה הבאה.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שגם קבוצות התחתית שנלחמות על מקומן בליגה יכולות לגרום לדפיקות לב מואצות לאוהדים, או אפילו לשבץ לנציגי הקבוצות והשחקנים. בכל זאת עוד נותרה דרך ארוכה. לא יודע מה איתכם, אני כבר פתחתי עוד בקבוק של רגיעון.