אנחנו פאנקיסטיות. אז מה?

"מה זה הפריק שואו הזה?" העיר השבוע אחד מזקני אולם המעצרים בתל אביב, כשהכניסו השוטרים את עדי רש"ל וסוניה קזרוב. גם בתקשורת התרשמו בעיקר מהפירסינג המרובה וצבע השיער הסגול. "שתי פאנקיסטיות שיכורות היכו צעירים במרכז תל אביב", זעקו הכותרות. בית המשפט החליט לתת לשתי הצעירות בנות ה-18 וה-19 צו הרחקה לשבועיים מתל אביב.
עדי וסוניה לא ממש הבינו מה פגע בהן. כן, הן היו קצת שתויות ומישהו ניסה להיטפל אליהן - וחטף. כן, הן פאנקיסטיות. אבל מתי בדיוק הפכו לאויבות הציבור? עדי כתבה מכתב ל-ynet וניסתה להסביר. לשכנע למה, מבחינתן, להיות פאנקיסטיות זו בחירה - וזה כולל סירוב לשרת בצה"ל והזכות להתלבש בצורה ייחודית.

התקרית: הורחקו מתל אביב

עדי וסוניה נעצרו השבוע, לאחר ששני צעירים שהגיעו לכיכר דיזנגוף בתל אביב (שהפכה למעונם הלא רשמי של הפאנקיסטים בישראל) טענו שהותקפו על ידיהן בעת שהיו שתויות. קזרוב, לדבריהם, אף שברה בקבוק משקה על ראשו של אחד מהם.
שופטת בית משפט השלום הביטה בשני היצורים שהובאו לאולם המעצרים - ושלחה את שתי הבנות החוצה מתל אביב לשבועיים. סוניה ועדי יושבות היום בבית משפחתה של רש"ל, במושב סמוך לחדרה. שלווה פסטורלית, מנוגדת לחלוטין לסצנת הפאנק. צעירות אינטליגנטיות, רהוטות דיבור, שרק רוצות לספר את הצד שלהן.
"ישבנו בכיכר, שתינו ועסקנו בעניינינו. שני רוכבי אופניים הגיעו וביקשנו מהם סיגריה. אחד מהם ענה בשלילה ולאחר מכן קילל אותנו ודחף את אחת מהחברות שלנו שעמדה בסמוך", מספרת עדי. "חצצנו בינו לבין החברה, כדי שיירגע, אבל הוא דחף אותנו והתחיל להרביץ. החזרנו לו ובמהלך הקטטה נפל הבקבוק והתנפץ, הרמנו את השברים וזרקנו לעבר הבחור שתקף אותנו. חלק מהם פגעו בבחור השני - באנו אליו והתנצלנו. הוא קיבל את ההתנצלות, ואז הגיעה המשטרה ועצרה אותנו".
קזרוב בטוחה שאם הן לא היו פאנקיסטיות, השוטרים לא היו עוצרים אותן במקום. לדבריה, חברתן שאיננה פאנקיסטית והשתתפה איתן בקטטה, לא נעצרה. "כאשר היא ביקשה מהשוטרים להתלוות איתנו לתחנת המשטרה, הם סירבו. היא נאלצה לקחת טרמפים באמצע הלילה למרחב ירקון", היא מספרת. במשטרה דווקא אומרים שהחוקרים הציעו לבנות להשתחרר בערבות ולא לבלות לילה באבו כביר - אולם הן סירבו.
"למרות מה שחושבים עלינו, אנחנו אנשים חברותיים. אבל אם מתקיפים אותנו, בטח שנתקיף בחזרה", אומרת רש"ל. "בכיכר דיזנגוף, אנחנו באים לשתות, להיפגש ולהנות ביחד. אנשים שם נרתעים מאיתנו רק בגלל המראה שלנו. כל הזמן מטרידים אותנו".

להיות פאנקיסטית ישראלית

שתי הצעירות טוענות שהפאנק הוא דרך חייהן, ומשמעותו מבחינתן בעיקר מרד בחברה הממוסדת. לא צריך ללמוד, לא צריך לשרת בצבא. טוב להיות שונים.
עדי: "תמיד הייתי שונה ולא חברותית. בגיל 12 קניתי דיסקים של להקות פאנק ולאט לאט התחלתי. פה פירסינג, שם פירסינג. בגיל 15, לאחר שהייתי הפאנקסיטית היחידה בכל האזור, גיליתי שיש פאנקיסטים בת"א והתחלתי להיפגש איתם". אצל קזרוב, הפאנק החל בגיל 13. "עד אז חשבתי שזה משהו שקשור לפורים", מספרת קזרוב, "למדתי גרמנית וראיתי בשיעורים ילדה עם שיער ירוק. לאט לאט, התחברתי איתה ונכנסתי לקטע של הפאנק".
מהות הפאנק, לדעתן, צריכה לבוא מבפנים. "או שיש לך את זה - או לא", טוענת עדי, "בשבילי זה הצורך להיות עצמי, להיות שונה. המראה שלנו בא לסמל את החברה שלנו".
את בית הספר הן לא סיימו. בכיתה י', ניסו המורים, היועצת והמנהלת לשכנע את רש"ל לעזוב את "קטע" הפאנק, אולם היא עברה במחאה לבית ספר אקסטרני בנתניה - שנמשך עד כיתה י"א. אצל קזרוב, המעבר היה חד יותר: היא פשוט עזבה את בית הספר בכיתה י'.
סדר היום של פאנקיסטית בישראל, יש לומר, לא מפרך במיוחד, אפילו מעורר קינאה. הן קמות בצהריים, לאחר מכן קצת עובדות בבית. בשעות הערב הן יוצאות לעיר הגדולה. בעבר היה הריכוז של הפאנקיסטים בגן מאיר ברחוב קינג ג'ורג', אולם בשנים האחרונות הם השתלטו אט אט על כיכר דיזנגוף.
"חוץ מתל אביב, כל מקום אחר בארץ הוא סיוט", אומרת עדי, ומדרגת: "על כפר סבא הטלתי חרם. כל פעם שאני מגיעה לשם, כמעט ומביאים לי מכות. אומרים לי 'את פריקית, נרביץ לך'. נתניה ממש גרועה איתנו, בחדרה מסתכלים עלינו ללא הפסקה. רק במושב שלי כבר התרגלו אלי. וגם פה הם בטח מרכלים עלינו מאחורי הגב ומרחמים על אבא שלי".

צה"ל לא מחכה

רש"ל וקוזרוב לא חוו את החוויה הצבאית. הם ביקשו בבקו"ם לא לשרת, וצה"ל הציץ בפירסינג - והסכים לוותר עליהן. "ביקשתי שלא יגייסו אותי", מספרת עדי, "למרות שעם הידע שלי היום, הייתי חוזרת ומשקיעה הרבה יותר בלימודים, כי אני רוצה להיות טייסת". קוזרוב לא חוזרת בה. "אני לא יכולה להשתייך לשום מסגרת. טוב לי עם איך שאני עכשיו".
אבל הסירוב לשרת, הן טוענות, לא אומר שהן לא אוהבות את המדינה. עדי רש"ל יצאה עם משלחת של הסוכנות היהודית למספר חודשים לאודסה. "עשינו שם עבודה נפלאה, לימדנו ערכים ישראלים", היא מספרת, "עבדתי עם ילדים, לימדתי אותם שירים בעברית, סיפורים מהתנ"ך והרבה מאוד אהבה לארץ ישראל. כשהייתי שם הרגשתי עד כמה אני אוהבת את הארץ. ממש התגעגעתי וחזרתי חודש לפני כולם".
בנקודה הזו מגיע אביה של עדי, ישראל, כולו חבול ושרוט בידיו מהקוצים של עץ ההדר, אותו גזם בחצר הבית במושב. "תראה", הוא אומר, "יש לי טעם אחר מעדי גם במוסיקה, גם בבגדים. אל תשכח שיש בינינו הבדל של 35 שנים. ולמרות כל הפירסינג והצבע בשיער, אני מסתפק בזה שאנחנו שרים בדואט את 'מלאו אסמינו בר'". הפאנק והמושב מתחבקים. מסך.