שתף קטע נבחר

הבן-לאדנים החדשים

הכאב, התסכול והזעם שמעוררים המראות בעיראק בקרב רבים בעולם הערבי, עשויים להוליד בטווח הרחוק בן-לאדנים חדשים, שישאפו לנקום ולסלק את חרפת התבוסה


הפלת פסלו של סדאם חוסיין בלב בגדד בידי חיילים אמריקנים מלווים באזרחים עיראקים צוהלים מהווה סיום ראוי למלחמה בעיראק. אפשר שלאמריקנים יידרשו מספר ימים כדי להשלים את מלאכת ההשתלטות על המדינה, וייתכן מאוד שבעתיד יהיה עליהם להתמודד עם התנגדות גוברת והולכת לנוכחותם שם, ובכל זאת, נכון לשעת כתיבת שורות, לאמריקנים יש את כל הסיבות לחגוג. בתוך עשרים יום הם מוטטו את משטרו של סדאם חוסיין תוך שהם מתקבלים כמשחררים בידי המוני עיראקים צוהלים ברחבי המדינה.
לא הייתה כמעט תחנת טלוויזיה אחת – מערבית או ערבית – שלא שידרה בשידור חי את קריסתו של המשטר העיראקי ובראשה הפלת הפסל, אלא שבעוד שבערוצי הטלוויזיה המערביים לא הסתירו הכתבים את קורת רוחם והתפעמותם מהאירוע, התגובה בערוצים הערביים הייתה שונה לחלוטין. הם הקפידו אמנם להביא את המראות מבגדד, אבל השדרים והכתבים לא יכלו להסתיר את כאבם.
אין לטעות - לאיש בעולם הערבי אין ולא הייתה מעולם סימפתיה יתירה למשטרו של סדאם חוסיין, אבל בה בעת עוררה נכונותו של סדאם להתעמת עם ארה"ב הרבה אהדה כלפיו. ואכן, רבים בעולם הערבי חשו אתמול כי תבוסתו בקרב אינה רק תבוסה אישית, אלא תבוסתה של האומה הערבית כולה.
עד למלחמת המפרץ הראשונה נחשבה עיראק לאחת המדינות הערביות העשירות, המבוססות ואף המתקדמות ביותר, שלרשותה עמד הצבא הגדול והחזק שבצבאות ערב. אלא שכל זה לא עמד בעשרים הימים האחרונים במבחן. הצבא קרס, והכוחות העיראקיים נמוגו כאילו היו קורי עכביש שנכנעים למשב הרוח הראשון מצד ארה"ב.
חשבון הנפש שיהיה דרוש לאחר סיום המלחמה איננו אפוא רק חשבון נפש אישי או מדינתי. זהו חשבון הנפש של האומה הערבית כולה, לאחר שהמלחמה חשפה את החולשה הנוראית של עולם זה – חולשה פוליטית, אך גם חברתית, מדעית וטכנולוגית.
למרות המאמצים העצומים שהשקיעו הערבים בפיתוח החברות והמדינות שלהם, הם נותרו הרחק מאחור. הפער הטכנולוגי הבלתי נתפס בין ארה"ב כמייצגת המערב לבין עיראק נותר על כנו ואפילו התרחב. בנוסף, ניצבים הערבים מול ארה"ב כשהם מפולגים ומפוצלים, וחלקם אף תומך תמיכה מלאה במתקפה של וושינגטון על בגדד. אין פלא שבקריקטורה של עיתונאי לבנוני, שנפסלה אגב בידי עורך העיתון שלו אך פורסמה על-ידי יוצרה באופן עצמאי, מתוארת המלחמה בעיראק כמעשה אונס ברוטלי שבה האנס (הצבא האמריקני) מבצע את זממו בעלמה העיראקית החסודה תוך שהוא נעזר, לא פחות ולא יותר, בחבורה של ערבים (המייצגת מן הסתם את המדינות והשליטים שתמכו במלחמה).
בתמונות המגיעות מבגדד יש כדי לחזק את המחנה המתון בעולם הערבי, שהטיל את יהבו על ארה"ב. עתה יבואו הללו על שכרם, בעוד שהמנצחים עשויים להתחשבן, וראוי שיעשו כן, עם הכוחות הרדיקליים המיליטנטיים שקראו תיגר על ארה"ב, ובעיקר סייעו לטרור ועמלו על פיתוח נשק גרעיני. בין אלה ראוי כמובן לזכור את איראן ואת סוריה.
אבל צריך גם להבין שהמראות בעיראק והכאב, התסכול והזעם שהם מעוררים בקרב רבים בעולם הערבי, עשויים להוליד בטווח הרחוק בן-לאדנים חדשים, שישאפו לנקום ולסלק את חרפת התבוסה המשפילה בעיראק. במקום לעשות חשבון נפש ובדק בית פנימי הם יעדיפו לתלות את מה שהתרחש בעיראק ב"מזימה אימפריאליסטית אמריקנית-ישראלית", ולבוא חשבון לא עם אותם גורמים מבית שהביאו לפיגור ולנחשלות שבהם מצוי העולם הערבי אלא עם המערב השנוא, הנתפס, היום יותר מבעבר, כמי שאחרי לפיגור ולנחשלות האלה.
בידי האמריקנים הזדמן רגע של חסד. העוצמה שהופגנה בעיראק מעוררת כבוד ויראה באזור, ותאפשר להם לקדם מדיניות השואפת להביא יציבות ושקט. אבל אם לא ימשיכו להפגין נחישות ועוצמה כפי שעשו עד כה, הם עלולים להפסיד את הרגע הזה ולמצוא את עצמם מול שואפי הנקם, שיבקשו לבוא עמם חשבון היסטורי.

ד"ר אייל זיסר, מזרחן, אוניברסיטת תל-אביב




לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים