מכונית זה לא מותרות

נראה שבעיניים מוסדיות, מכונית פרטית נחשבה מאז ומעולם למוצר מותרות בישראל. כך זה היה בתקופת הצנע, בזמן בו אזרחים נדרשו לתלושי מזון, ורק עשירים באמת הרשו לעצמם מכונית חדשה. וכך גם היום, למרות שמכונית היא מוצר מחויב המציאות אצל מרבית תושבי המדינה, והיכולת לרכוש אחת קיימת אף היא.
כי נראה שהמדינה מתבוננת בבעלי הרכב בישראל באותה מידה של צרות עין. נראה כי גם היום מעריכה מדינת ישראל שאם אתה רוכש רכב חדש, הכסף אצלך גדל על העצים, או שמשכורת הנטו הממוצעת במשק מתבטאת לפחות בחמש ספרות. ואם זה ככה, בינינו, למה שלא תסבסד קצת את העם היושב בציון?
הגישה הזו, לפיה מכונית חדשה היא מוצר מותרות חד וחלק, גורמת לכך שהמסים אותם אנחנו משלמים על כל מכונית חדשה הם מהגבוהים בעולם, עובדה המקשה מאוד על הציבור הרחב לרכוש רכב חדש, בטוח יותר, מזהם פחות ויעיל בהרבה, חובה להזכיר. או שמא אנחנו משלמים הרבה כל-כך מסיבות אחרות, שאינן נוגעות במישרין למעמדנו הסוציו-אקונומי?

אולי?

אז מה קורה עם כל הכסף שאנחנו בכל זאת משלמים? היתכן שהוא מושקע כמתחייב בשיפור תשתיות, הן אלה שנועדו לרכב הפרטי והן כאלה המסייעות לציבור להסתדר בלעדיו? למשל תחבורה ציבורית? יש אמנם כזו בישראל, והיא אכן מציעה מדי פעם פתרון זול יחסית. אבל לצערנו, אי אפשר להתייחס לרכבת למשל כאלטרנטיבה מניחה את הדעת. ואותו דבר ניתן לומר גם על האוטובוס.
פה ושם יש קווים מצוינים, וצריך לבחון רק את מגרש חניית הקטנועים שלצד תחנת הרכבת המרכזית של תל אביב, כדי להבין שיש מי שעושה בשכל. אבל בסך הכל, אי אפשר לכנות את מערכת המסילה בישראל כיותר מבסיסית, וגם כאן עשינו עמה חסד. אוטובוסים? תעשו לנו טובה. מספר התחנות ומשך הזמן הנדרשים להגיע מנקודה לנקודה בתנועה עירונית, הוא לעיתים פשוט מגוחך.

נו?

במדינות שונות בעולם מופנים מסים המכוננים על מכוניות חדשות, יחד עם כספי דוחות מעבירות תנועה, לשיפור מתמיד של תשתיות כבישים ותחבורה ציבורית. וכך מושגת מטרה כפולה – העלאת הבטיחות בכביש לנוהגים במכוניות מחד, ושיפור מערך התחבורה הציבורית לטובת מי שידו לא משגת מאידך. כך אפשר להוזיל עלויות תחבורה ציבורית, כך הופכים אותה אטרקטיבית יותר ומסייעים בהקטנת עומס התנועה.
ויש אפילו מדינות שהולכות רחוק יותר. בהן קיימת תוכנית גריטה, בה מכוניות ישנות נרכשות על-ידי המדינה ומורדות מהכביש לאלתר, תוך עידוד קניית מכוניות חדשות ובטוחות יותר במקומן. וכן, האזרח מקבל עבורן כסף.
בשני המקרים מרוויחים כולם. המדינה נהנית מרמת מינוע גבוהה יותר, לנהגים יש מכונית חדשה ונוצצת, התשתית טובה יותר, האפשרויות גדולות יותר. אבל נראה כי אצלנו לעולם לא תצליח תוכנית כה פשוטה ויעילה. למעשה, אפשר להמר בביטחון שזה לא יקרה בעתיד הקרוב.
כי כפי שהמצב נראה כיום, קברניטי המדינה אינם מטרידים עצמם באמת. לא בדרך לעשות את החיים נוחים יותר, או בטוחים יותר. בסופו של עניין, מסי העתק אותם גובים מאתנו על מכונית חדשה מגיעים למחוזות שונים, אך לבטח לא כאלה המשפרים את חייו של האזרח.
ולא יהיה זה מוגזם לומר כי הנהג הישראלי הוא הפרה הנחלבת בשקיקה של רפת המשק הישראלי. הכנסות אדירות ממסים מגיעות מכאן, באלף ואחת צורות. הכנסות שחלקן הגדול מיועד לכיוון ברור, אך בדרך משנה כיוון. כך שלא נותר אלא להניח שהכסף הזה, אותו אנחנו משלמים, נראה למדינה כמובן מאליו. איך אמרנו בתחילה - גדל על העצים?