שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מעבדות לעבדות
    לו היו אופקיהם של מעריצי ראמספלד משתרעים גם אל מעבר לקצה חוטמם, היו טורחים לבדוק מה עלה בגורלה של אפגניסטן, ולומדים בקאבול מה צפוי בבגדד

    הקלות היחסית שבה התגלגלו הטנקים האמריקניים אל עיבורה של בגדד, הצמיחה לארה"ב לא מעט חסידים שוטים. אלה מזמרים עתה את תהילות ראמספלד ובוש בדבקות דתית ממש, וכדרכם של גרופיז הם גם מגלים עיוורון סלקטיבי מול פרטי מידע העלולים לעמעם במעט את זוהר אליליהם. למקרא כמה ממזמוריהם אפשר לחשוב שהפצצות הקואליציוניות האינטליגנטיות לא פגעו באיש, אלא רק העלו את רמת-המשכל העיראקית. שבכל עיראק לא נפגעו אלא כמה ארמונות-פאר של הרודן ומשפחתו. שההרוגים היחידים היו קלגסי הדיכוי העיראקי. ושהעם העיראקי יוצא עתה מעורו מרוב שמחת-שחרור וחדוות-דמוקרטיה.
    כדאי אפוא לשוב ולהזכיר שמץ מן העובדות המושכחות:
    1. בדרכה הקרה והמרוחקת הרגה המלחמה הזאת הרבה מאוד בני-אדם. אלפי חיילים עיראקים פשוטים, שיותר משהיו משרתי המשטר הם היו שבוייו. ולפחות אלפיים, וכנראה הרבה יותר, אזרחים. מספר הפצועים ללא ספק יגיע לרבבה. סה"כ - עשרות אלפי בני אדם שחייהם, או משפחתם, או אבריהם, או מקור חיותם, אבדו לעד. לא בדיוק תוצר של מלחמה נקייה וידידותית.
    2. ההרס בבגדד רחוק מלהיות שולי. הימים הארוכים של כתישה מן האוויר נגסו בעיר נגיסות לא פשוטות. העין הישראלית אמנם גסה כבר במראה עיי חורבות של בתי-מגורים, אך דיווחי הכתבים על צחנת הגוויות הקבורות מתחת להריסות מצליחים בכל-זאת ללמד על ממדי ההרס וההרג. מזל היה לבגדדים שהאל חנן אותם בבינה הדרושה לכניעה מהירה, אשר מנעה מהם חורבן נורא עוד יותר.
    3. לא נמצא אפילו בדל אחד גמדי של "נשק להשמדה המונית". יותר ויותר נראה כי השקרנים בסיפור הזה לא היו העיראקים. הגנרלים הנכבדים עמוס גלעד ואהוד ברק, אשר הבטיחו בראיונות עיתונאיים ש"העולם יעמוד נדהם כאשר יתגלה מה מסתתר במחסני הנשק של סדאם", מוזמנים בזאת לבחור לעצמם את אחד משני התארים המתבקשים: כסילים או שקרנים.
    4. הצהלה העיראקית הפוטוגנית ביטאה שמחה אמיתית בערך כמו שיללות הגיל של הכפריים הלבנונים, כאשר צה"ל חרש את כבישיהם בזחליו, ביטאו שמחה אמיתית. תוך זמן לא רב יגלו האמריקנים כי לא בפרץ רגשני של אהבת בוש מדובר, אלא באנחת רווחה של אנשים מבוהלים, ברפלקס מזרח-תיכוני מוכר של הישרדות, ובתוצר של ניסיון רב שנים בהתכופפות מול כובשים ורודנים. עניין מאוד-מאוד זמני.

    לדוגמה – אפגניסטן

    אך המטופשת מכל, היא אמונתם התמימה של חסידי האדמו"ר מפנטגון, שמעתה מובטחת דרכם של העיראקים מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה ומחשיכה לאור גדול. לו היו אופקיהם של מעריצי ראמספלד משתרעים גם אל מעבר לקצה חוטמם, היו טורחים לבדוק מה עלה בגורלה של אפגניסטן, ולומדים בקאבול מה צפוי בבגדד. גם שם הבטיח הנשיא בוש חירות ודמוקרטיה, רווחה וזכויות, עונש לרעים ואושר לטובים. זה היה לפני כשנה ומחצה. היום נשלטת רוב אפגניסטן בידי בארונים מקומיים וצבאותיהם הפרטיים. הטאליבן אוגר שוב כוח וכבר שולט בכמה אזורים. חוק וסדר כמעט ולא קיימים. הנשיא הנבחר-למדי, חאמיד קארזיי, שולט בקושי על שטח שגודלו כגודל כפר-סבא. הכלכלה תקועה באדמה. זכויות הנשים תקועות עוד יותר עמוק. קרבות מקומיים הם עניין שבשגרה.
    והנורא מכל - במהלך שנה אחת קצרה של שחרור אמריקני שבה אפגניסטן ונעשתה לספקית ההרואין הגדולה בעולם. כ-75% (שבעים וחמישה!) מתצרוכת ההרואין העולמית, מקורה באפגניסטן הדמוקרטית והחופשית. בשנת השלטון האחרונה של הטאליבן ייצרה אפגניסטן 185 טון אופיום. כיום משתרעים שדות הפרג על חצי-מיליון דונם, והתנובה השנתית היא 4,600 טונות של רעל. כמות מזעזעת של נשק אמיתי להשמדה המונית, ועשרות מיליארדי דולרים, המממנים את העולם התחתון, כמה רודנים ולא-מעט ארגוני טרור. זו אפגניסטן שלאחר "השחרור" א-לה בוש: מדינה מתפוררת וקרימינאלית.
    ניסיונות לגייס את הצבא האמריקני למלחמה במגדלי הסמים נתקלו במשיכת כתפיים אדישה של הפנטגון. "זה לא ענייננו", הם אומרים, "אנחנו נלחמים רק בטרור". מחלקת המדינה דווקא רוצה שארה"ב תיטול חלק במאבק הזה, אך מעמדה של מחלקה המדינה בארה"ב של בוש איתן כמו מעמדן של הנשים באפגניסטן.

    המערכה האמיתית רק מתחילה

    בעיראק יקשה על אמריקה להפגין התעלמות כה בוטה מן המדינה הכבושה. עיראק אינה אפגניסטן, ונפט אינו אופיום. אשר על כן יזכו העיראקים למנת-יתר של חסד אמריקני. תוענק להם מלוא החירות המשתרעת בין קציצה של מקדונלד'ס לטלוויזיה רב-ערוצית. אך החירות הזאת תיעצר בחריקת בלמים כאשר יגיע הדבר להחלטות מי ישאב מאיזו באר, מי יבנה איזה מפעל, ומי יקבע באיזה מטבע ייסחר הנפט. את החירויות הללו יקבלו העיראקים רק יום אחד לאחר שג'ורג' דאבל-יו בוש יתאסלם.
    לא מעבדות לחירות יוצאים העיראקים בימים הללו, אלא רק מעבדות אחת לעבדות אחרת. אכן נוחה יותר, אכן מרושעת פחות, אכן נדיבה יותר, אכן אכזרית פחות, אך עדיין עבדות.
    והמלחמה בעיראק, רבותי המעריצים, רק מתחילה. השבוע הסתיים אולי שלב הכיבוש ("שחרור" בשפתם האורווליאנית של כל כובשי העולם). אך מי כמונו, משחררים רבי ותק וניסיון, יודעים ששלב הכיבוש הוא תמיד המהיר והפשוט ביותר. המערכה האמיתית מגיעה רק אחריו.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    צהלה עיראקית פוטוגנית - עניין זמני
    צילום: רויטרס
    מומלצים