האלוף אלמוג: דו-קיום עם הפלסטינים - אפשרי

האלוף דורון אלמוג יעזוב בעוד כמה שבועות את פיקוד דרום ואת רצועת עזה. כשנכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הדרום, בדצמבר 2000, היה העימות עם הפלסטינים בחיתוליו. אז עוד קראו לזה אינתיפאדה. היום זו כבר מלחמה.
ממקום מושבו מול שערי עזה, ראה אלמוג את הכל: את 40 ההתרעות היומיות לפיגועים מכל הסוגים, את התמיכה של למעלה מ-50 אחוזים מהפלסטינים בהמשך הטרור ואת אוזלת היד וחוסר הנכונות, בינתיים, של אבו מאזן ואנשיו, לכפות על החמאס התפרקות מנשקו.
בתום שנתיים וחצי בראש פיקוד הדרום, יכול אלמוג (52) לסמן ניצחון בנקודות על הטרור העזתי: הפלסטינים לא הצליחו להוציא ולו פיגוע אחד לעורף הישראלי, בין השאר בזכות מערכת גדר ההפרדה המתוחכמת ופעילות הכוחות סביבה; המנהרות להברחת הנשק ממצרים כמעט חוסלו; וכך גם ראשי כל הארגונים הפועלים ברצועה. אבל השנאה ברצועה רק התגברה, וגם ירי רקטות הקסאם הטורדניות, שפוגעות שוב ושוב בשטח ישראל. בעוד כמה שבועות האלוף אלמוג עוזב – כשקולות מדיניים, לא צבאיים, נשמעים מהעימות הישראלי-פלסטיני.

האלוף אלמוג, אחרי שנתיים ושבעה חודשים של מלחמה, מבצבצת ראשיתו של תהליך מדיני. אתה אופטימי?

"יש הזדמנויות ובוודאי שיש סיכונים. אנחנו נערכים לאפשרות שתהיה ממשלה פלסטינית שתכפה מרות על ארגוני הטרור ותתחיל לתת תפוקות של ביטחון, אפשרות שבינתיים היא אך ורק רעיונית. חשוב להדגיש שכרגע בשטח אין שום שינויים. הארגונים ממשיכים לבצע ולתכנן פיגועים. יש 30 עד 40 התרעות ברצועת עזה ביממה, במגוון גדול מאוד: מטענים, צליפה, ירי קסאם, חטיפה, יציאה לשטח מצרים כדי לחדור לנגב, הברחת אמצעי לחימה. הדברים האלה ממשיכים לרחוש מתחת לפני השטח והצבא צריך לתת פתרונות. מצד שני יש בחברה הפלסטינית תהליכים של חשבון נפש. בין השאר מדובר בהקמת הממשלה החדשה של אבו מאזן. גם ברחוב הפלסטיני יש הבנה שהטרור גובה מחיר יקר".

יש לחשבון הנפש הזה גם תרגום בשטח?

"בפירוש כן. יש התנגדות של האוכלוסייה שמנסה למנוע מן המחבלים להיערך במקומות מסוימים, לבצע ירי מרגמות או קסאמים. בעלי המחרטות רוצים לארגן בתי חריטה במעבר קרני, בפיקוח של צה"ל, כדי להגן על עצמם".
"בסך הכל, רצועת עזה נשלטת. עד עכשיו הצלחנו למנוע יציאת מחבלים. יש גם פגיעה ביכולת הפלסטינית: את המנהרות כמעט חיסלנו. מאז ספטמבר 2000 היה סדר גודל של קרוב ל-100 מנהרות. כמות הפעילים ברצועה ירדה. הרבה מאוד מנהיגים נהרגו ונעצרו. מצד שני יש עוינות רבה מאוד, כלפי צה"ל, כלפי ישראל. העוינות הזאת היא דלק לגייס אנשים חדשים לטרור. כל מה שעשינו עד עכשיו לא גודע את הטרור, אבל הוא בהחלט מחליש אותו".

מפקד אוגדת עזה הקודם, ועמיתך במטכ"ל כיום, האלוף ישראל זיו, כינה את הפלסטינים "עם שהאמת שלו היא שקר, שסוגד למוות ולהתאבדות". יש סיכוי שנוכל לחזור ולקרוא להם כמו בעבר, שותפים?

"כל אמירה מכלילה היא בעייתית. לגבי כל אוכלוסייה, יהודים, מוסלמים או אחרים. כצבא אנחנו צריכים להיות מאוד מדויקים בדברינו. יש בקרב הפלסטינים רבדים שונים. נכון לומר שיש משקעי עוינות נגד מדינת ישראל. השורשים שלהם נעוצים בראשית הציונות, וב"נאכבה" של 48'. מבחינתם מושג ה"נאכבה" ויצירת בעיית הפליטים היא משהו מאוד עמוק, שעליו הם מבססים את תביעתם לזכות השיבה ואת החינוך שלהם. וגם המאבק המתמשך היום תורם למשקעי עוינות חדשים. בהסתכלות מפוכחת, גם בשנים הבאות יהיו משקעי עוינות עמוקים.
"יחד עם זאת, אני מאמין שניתן להגיע להסכם של דו קיום בשלום. הסכם השלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי לשני הצדדים. אבל כשאתה שואל את עצמך מה עמדת הציבור המצרי כלפי ישראל, פתח עיתונות מצרית כל יום. תגלה שם לא מעט שטנה ועוינות, ובכל זאת יש שלום קר. אני חושב שזה ריאלי להגיע גם עם הפלסטינים לדו קיום, גם בתנאים של שלום קר. זה יהיה חשוב לשני הצדדים".

איך עושים את זה? איך בונים מודל של שלום קר?

"אפשר לראות את רצועת עזה כמודל. אפשר ליצור מערך הגנתי שמצליח להכיל את הטרור בתוך השטח".

את ההכלה של היום אתה קונה במחיר של פגיעה קשה בחיים וברמת החיים של הפלסטינים. אנחנו מדברים על מצב עתידי רצוי של שלום קר, שבו כללי המשחק יהיו אחרים.

"קח לדוגמא את מושג 'כלכלת העימות'. בתחילת העימות, בספטמבר 2000, עבדו באזור התעשייה ארז 3000 פלסטינים. היום עובדים שם 4500 פלסטינים. יש צמיחה של 50 אחוזים, בתנאי שפל כלכלי. מדוע, ומה ניתן ללמוד מזה? לפני העימות, בכפר בידיא בשומרון היה מה שמכונה 'פארק השלום של בידיא'. אשתי הייתה נוסעת לשם עם חברה וקונה כד ב-80 שקלים כשבתל אביב הוא היה עולה 400 שקלים. פארק השלום הזה התפרק מיד עם פרוץ העימות, לאחר שאזרח ישראלי הגיע לשם לתקן פנצ'ר ונרצח. מאז אף ישראלי לא בא לשם.
"בניגוד לבידיא, אזור התעשייה ארז הצליח להתפתח ולגדול. הוא מתוכנן עוד משנות ה-70 על ידי ישראל, כך שהאחריות הביטחונית היא עלינו. הוא קיבל מעטפת ביטחונית של צה"ל: כל פלסטיני שמגיע לעבוד שם נבדק בכל אמצעי הבידוק המוכרים. שנית: הסכמי השכר בארז לא כפופים להסכמי השכר בישראל. כל עובד פלסטיני מקבל במפעלים האלה בין 90 ל-100 שקלים ביום. זהו סכום הגבוה פי 5 עד פי 10 מהשכר בתוך עזה, שנע בין 10 ל-20 שקלים ביום.
"אפשר לייצר מודל כלכלי שבנוי על הפער בין שתי האוכלוסיות. רמת החיים בעזה היא של כ-900 דולר לשנה, בישראל – כ-18 אלף דולר. הארצות הדמוקרטיות הולכות לאזורים של כוח אדם זול ומייצרות שם היי-טק. בסין, בהודו, בטיוואן".

אז הפתרון הוא מעין קולוניאליזם כלכלי? זה דו-קיום?

"ארז נשען גם על יזמות משותפת. כמחצית המפעלים באזור התעשייה ארז, קרוב ל-90 מפעלים, הם בבעלות משותפת של ישראלים ופלסטינים באחוזים משתנים. אני חושב שאם יש איזו שהיא תקווה לדו קיום מכובד, אזור תעשיה ארז מצביע על כך שאפשר להיות אופטימי. בכל השנתיים ושמונה חודשים האלו, שבהן שני הצדדים שילמו במאות הרוגים ובאלפי פצועים, צמחה במקביל הכלכלה ופרחה בארז. הרבה מאוד מוצרים שנמכרים בישראל מיוצרים בארז ובישראל אפילו לא יודעים. יש שם מפעל קרמבו שבעליו הוא ערבי מעזה, כל הכיתובים הם בעברית, ויש שם רב שנותן לו הכשר בד"ץ".

בוא נדבר על הסיכויים לעצור את הטרור. אתה מכיר באופן אישי את מוחמד דחלאן, את הגנרל עבד א-רזק מג'אידה. אלה אנשים שיש להם נכונות, יכולת ואומץ לעמוד מול הטרור ולהילחם בו?

"השאלה הגדולה באמת היא, האם ממשל אבו מאזן יהיה מוכן לאכוף על ארגוני הטרור, ובראשם חמאס, תכתיב של התפרקות מוחלטת מנשקם, וציות מוחלט למרות הרשות. יש שלוש אופציות סבירות: יתחיל דו-שיח בין החמאס לרשות. היו כבר שיחות קהיר, אבל יתחיל משהו חדש בעקבות הקמת הממשלה. החמאס יכול להציע להתמקד בטרור רק בתוך השטחים. הוא יגיד 'אני לא מוכן להפסיק את האינתיפאדה. נמשיך בפיגועים רק בשטחים הכבושים, שטחי 67'.
"אופציה אחרת היא 'הודנה'. הפסקת אש. היבט אחד של 'הודנה' הוא שקט, הפסקת פיגועים, אבל ההיבט השלילי הוא שהחמאס יכול להמשיך להתחזק, לארגן את שורותיו, להחזיק אמצעי לחימה. אנחנו, חד משמעית, לא נהיה מוכנים למצב כזה. זה סותר את עקרונות מפת הדרכים של פירוק ארגוני הטרור ואיסוף כל הנשק.
האפשרות השלישית היא שהרשות לא תהיה מוכנה בשום אופן לקיומם של הארגונים, גם לא ל'הודנה', ותדרוש התפרקות מאמצעי הלחימה, והפיכת הארגונים לגופים פוליטים. האופציה הזאת היא המועדפת עלינו. האם זה מה שיקרה? לפחות בשלב זה, מאוד מאוד קשה להניח. זה לא קרה עד עכשיו, אף פעם. בחברה הפלסטינית יש סולידריות לא מועטה, ורצון של שני הצדדים, של החמאס וגם של הרשות לא להגיע למלחמת אחים. לכן ההערכה שלי היא שיהיה ניסיון שלהם להגיע לפשרה, ויכול מאוד להיות שהפשרה הזאת לא תשרת אותנו. לטווח הארוך יכול להיות בה פוטנציאל טרור חדש".

נניח שדווקא התרחיש האופטימי יתקיים. צה"ל ופיקוד דרום ערוכים לפנות את נצרים, אולי את גוש קטיף?

"בניגוד לרשות הפלסטינית, שבה כל גוף עושה ככל העולה על דעתו, במדינת ישראל יש מרות שלטונית אחת. כל החלטה שממשלת ישראל תקבל, צה"ל יבצע הכי טוב שהוא יודע".

כבר תרגלתם פינוי כזה? נערכים לכך ברמה האופרטיבית?

"בדרך כלל אתה מתרגל סוגיות או פעולות שאתה נדרש להן. כרגע אין שום דרישה כזאת או אמירה כזאת, ולפי דעתי, כרגע, גם אין שום כוונה כזאת. כרגע הציפיות הן הפסקת הטרור באופן מוחלט, כדי לראות תחילת התייצבות של המערכת הפלסטינית באופן שונה".

נמתחה ביקורת קשה במהלך תקופת שירותך כאלוף הפיקוד, שנגעה למספר הגבוה של הרוגים פלסטינים ברצועה. כיצד אתה, כמפקד בכיר, מתייחס לערך חיי האדם בצד של היריב?

"ההתייחסות שלי היא הומנית ואנושית, שמנחה לעשות כל מאמץ למנוע פגיעה בחפים מפשע, לפעמים גם תוך סיכון של כוחותינו. אנחנו עושים כל מאמץ להיות מאוד מדויקים, לפגוע רק במי שצריך. במבחן התוצאה, במרבית המבצעים אנחנו פוגעים במי שהתכוונו. אני יודע שהיו מקרים שבהם נפגעו אזרחים פלסטינים, ושבעקבותיהם זכינו לגינויים, כולל מאנשי רוח בחברה הישראלית.
"עם ישראל צריך להגיד תודה, תודה, תודה! ללוחמים שנמצאים שם 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, ועושים פעילות יוצאת מן הכלל תוך חירוף נפש, ולעיתים משלמים בחייהם. הייתי מזמין את כל אותם אנשי רוח לבוא ולשוחח עם הלוחמים ולשמוע מהם באילו תנאים הם היו. באיזו עוצמת עימות, עוצמת אש.
"לא פעם היו מבצעים שחזרנו עם פלסטינים פצועים לאשפוז בישראל, ולא פעם הפלסטינים מזינים את הציבור הישראלי בדיס-אינפורמציה, כמו בעת המבצע בג'בליה, שבו התפוצץ מטען בתוך חנות, והם טענו שטנקים שלנו ירו שם כשהם היו בכלל במקום אחר.
"כל מבצע שיש בו הרוגים פלסטינים מתוחקר אצלי. יוצא דו"ח כתוב בכל הרמות ומוצג גם לרמטכ"ל. אני מבטיח לך שלא תמצא בצד הפלסטיני שום תחקיר או דו"ח כתוב. התפיסה שלהם גורסת פגיעה בחפים מפשע. בוודאי שמבחינתי החברה הפלסטינית היא לא מדד ולא קו ייחוס. אני מחפש את הנורמות המוסריות אצלנו והדרישות הן חד משמעיות. יחד עם זאת - אנחנו במלחמה".