אכלו לו, שתו לו

בניגוד למה שאפשר היה להבין מדבריו של עמרם מצנע במסיבת העיתונאים – ומדמעות התנין של אלה שהתנדבו להספידו במילים חמות - גורלו לא היה מר מזה של כל ראש מפלגה בישראל.
סליחה, רבין אכל פחות מרורים מידיו של פרס, או להיפך? שרון הציק פחות לשמיר, נתניהו לשרון? אהוד ברק לא פגש חתרנים וגורי חתרנים? כולם אוהבים לצקצק בלשון ולקטר על המערכת הפוליטית, אבל האמת היא שמי שאינו סובל את החום, כפי שאמר הארי טרומן, שלא ייכנס למטבח. והמטבח של מפלגת העבודה היה חם מאוד עוד בימי גולדה העליזים.
מצנע אולי ידע את כל זה באופן תיאורטי, אבל לחיות בזה יום יום זה סיפור אחר לגמרי. פעם נכנסו פוליטיקאים לקלחת הזו מתוך ידיעה שכאלה הם החיים, ידעו תהפוכות ואכזבות אבל מעולם לא עזבו מרצונם – שרון ופרס הם הדוגמאות הבולטות שעודן איתנו. מצנע מצטרף לתופעה של העשור האחרון, אלה שבהפסדם מפנים את הבמה: נתניהו וברק. אלא שבניגוד להם הוא לא יוכל לנצל את תקופתו הקצרה כראש מפלגת העבודה כדי לעשות קצת כסף. נגזר עליו להישאר חבר כנסת מן השורה, הערת שוליים בתולדות המפלגה ההולכת והופכת להערת שוליים בעצמה.

הכשלון לא נגמר

מה ששבר כנראה את גבו היתה התחושה, שהוא נשאר לבד עם הכשלון, והכשלון לא נגמר. אם לא יקרה מפנה של הרגע האחרון, שבו יחבור יונה יהב לעליזה שנהר, עומדת העבודה להפסיד את הבחירות בחיפה, לא רק עירו של מצנע אלא סמל מפלגתי ראשון במעלה. הצבעת הלשכה נגדו בעניין נטע דוברין סימלה לא רק את אובדן השליטה במה שקורה בעיר שבראשה עמד, אלא גם את כשלונו של מצנע במה שכל ראש מפלגה שזה עתה נבחר מנסה לעשות: להשתלט על מוסדותיה. מצנע ציפה אולי שעצם בחירתו תהפוך אותו למי שמכתיב. אבל בפוליטיקה זה פשוט לא עובד ככה.
מה יהיה עכשיו? הקיץ המתקרב והבחירות המוניציפליות מקטינים לכאורה את הסיכוי להתמודדות קרובה. לא נהוג לערוך קמפיינים ביולי-אוגוסט, וגם לא חודש לפני בחירות לרשויות המקומיות. מצד שני, ואקום מנהיגותי – וכל פתרון ביניים הוא ואקום מנהיגותי – ישאיר את העבודה ללא ראש במשך יותר מחצי שנה. יותר מדי אנשים – ממתן וילנאי ואפרים סנה ועד אברום בורג - חושבים שעכשיו הגיע תורם. בימים הבאים כל זה יתורגם להרבה מאוד בחישות, סביב פרס קטן במיוחד.
ובצד ממתין, משוכנע שיומו מתקרב, אהוד ברק. ברק מרבה בפגישות ושיחות, לא כל כך למטרת תכלית ממוקדת אלא משום שהוא עדיין חושב שכולם יזכו להארה ויבינו שצריך לקרוא לו מקולומביי-דה-כוכב יאיר. יש אפילו כמה אנשים במפלגה שמדברים על כך בקול.
מנגד, חלק גדול מתשתית העבודה, במידה שהיא עוד קיימת, רואה בו אחראי לניפוצה של המפלגה, והרבה מאוד אנשים יילחמו בו, אם יבקש לחזור. בימים הבאים, בעוד אופיר פינס מנסה למצוא נוסחה שתמצא חן בעיני כולם, גם ספקולציית ברק תקבל גובה. לא ברור אם יש בה ממש.