ככה זרקו אותי לכלבים

לפני שבועיים הכל חזר אלי. ישבתי וראיתי טלוויזיה - ופתאום פיגוע. עוד פיגוע. ולפתע בן אדם שאני מכיר, אלכסדנר קוסטיוק, המאבטח בתחנת הרכבת בכפר סבא, נהרג. הכל חוזר ועולה לך בראש. ייאוש.
קשה לי להסביר את ההרגשה, עד כמה הפיגוע שעברתי ונפצעתי בו השפיע על החיים שלי. עד עכשיו אני לא מצליח למצוא את עצמי בשום מקום. אבל עד שבן אדם לא עובר פיגוע וכדורים שורקים ליד האוזן שלו, הוא לא יכול להבין. הוא פשוט לא יכול.
אבל זה לא נגמר בפיגוע.

5 במרס 2002: הפיגוע

באותו לילה הייתי אחד מחמישה מאבטחים ב-"סי פוד מרקט" בתל אביב. כמו בכל יום שני, זה היה ערב זמר מזרחי במסעדה. ברבע לשלוש בלילה, אני וחבר שלי עמדנו ליד הבמה. היה רועש. במסעדה היו כמאה אנשים, חלקם רקדו על השולחנות.
בשלב מסוים, שמעתי צליל שלא קשור למסיבה. כעבור מספר שניות נשמע עוד פעם אותו הצליל - ואז הבנתי שמדובר ביריות.
אנשים שהיו בחוץ החלו להתפרץ פנימה בבהלה, חלקם היו כבר פצועים והם חיפשו מחסה במסעדה. זה היה מצב אבסורדי: אנשים רקדו על השולחנות, ובצד כבר שכבו על הרצפה פצועים.
כעבור שניות המחבל התחיל לרסס וכולם כבר הבינו שאלו יריות. היתה פאניקה, בהלה ועשן. ראיתי אנשים שנפגעו קשה, ראיתי דם, ראיתי איברים של אנשים, ראיתי פצועה קשה שמשכה לחברה שלה את הידיים וצעקה לה: 'תעזרי לי, אני גוססת, אני מתה' - פשוט זוועה.
אחרי שהיריות פסקו, חשבתי שהרגו את המחבל, או שהוא הסתלק משם. חשבתי שהסכנה חלפה, יצאתי החוצה לראות אם הכל נגמר ובדרך, ראיתי גופות של אנשים על הרצפה ואז התברר שפשוט היה למחבל מעצור בנשק.
הייתי מרחק קטן ממנו. רק מכונית הפרידה בינינו. איך שהוא ראה אותי, הוא החל לירות - כדור אחד עבר לי ליד האוזן. ראיתי את חבר שלי בחוץ שוכב בתוך שלולית של דם, תפסתי אותו וזרקתי אותו פנימה.
התחלתי לזחול למסעדה, והמחבל ריסס עלי את המחסנית. חטפתי 6 כדורים – כדור אחד פגע ברגל הוריד לי חצי בוהן, כדור אחד עבר דרך כף רגל שמאל, כדור אחד עבר למטה דרך יד ימין, גם במותן שלי עברו שני כדורים, ואני לא מדבר על שפשופים של כדורים אחרים שהורידו חתיכות עור. בדיעבד, התברר לי שבמסעדה, בעת שתפסתי מחסה, שכבתי על רימון שלא התפוצץ.

השיקום

בעקבות הפציעה, נכנסתי לניתוח בבית החולים "איכילוב" וקיבלתי זיהום - הייתי מרותק למיטה למעלה משבועיים ואז הצלחתי לקום מהמיטה ולדלג על רגל אחת בעזרת הליכון.
לאחר מכן, עברתי לשיקום בבית רעות ביד אליהו. הייתי שם שלושה חודשים וקיבלתי טיפולי פיזיותרפיה. לימדו אותי איך ללכת עם קביים. אחרי שיצאתי משם המשכתי באשפוז יום שלוש פעמים בשבוע לטיפולים פיזיותראפיים, וזה נמשך כחודשיים.
כתוצאה מהפציעה, אצבע אחת בכלל לא מתקפלת ועוד שתיים בעייתיות. אמנם עשו לי קוסמטיקה והם נראות נורמליות, אבל אני צריך להגביל את עצמי בדברים שהייתי רגיל לעשות.
דיברתי עם רופאים מומחים ושאלתי אותם כמה זמן אהיה עם קביים וכדורים, והתשובה שלהם גמרה אותי - "כל החיים שלך". עדיין יש לי רסיסים בגוף שיוצאים, כי הגוף דוחה אותם, וזה איום וגורם לכאבים נוראיים. כל הזמן אני צריך להחליף תנוחה, כי אם אני עשרים דקות בתנוחה אחת, אז מתחילים שוב כאבים.

החיים שאחרי

הפיגוע שינה לי את כל החיים. אני רק בן 28, ואני לא יכול להתקבל לשום עבודה. אני צריך לקבל כדורים כדי ללכת בלי קביים, מאחר ואף אחד לא יקבל אותי לעבודה עם קביים וקשה לי לקחת כדורים - בגלל שזה כמו להכניס רעל לגוף.
לפני שהייתי מאבטח, עבדתי כטכנאי מחשבים וניסיתי להתקבל שוב לעבודה. ואז אמרו לי – 'חמוד, טכנאי מחשבים זה לא רק תוכנות, אלא גם לפרק ולהרכיב מחשבים עם ברגים, ומבחינה פיזית לא תוכל לעשות את זה עם האצבעות שלך'. כך היה גם כשניסיתי להתקבל לחברה שמתקינה אזעקות ברכבים.
לפני כשבוע הגעתי לוועדה רפואית של ביטוח לאומי, הם אלה שצריכים לקבוע לי אחוזי נכות. בעקבותיה, אני יוכל להישלח ללימודים, לקבל קצבת נכות, כי מחודש דצמבר הפסיקו לשלם לי את הכסף מביטוח לאומי ואני רק חי מהשלמת הכנסה של אמי.
הגעתי לוועדה עם שמחה בלב, חשבתי - היה שווה לחכות את כל השנה הזאת בלי לדפוק על השולחנות ולצעוק. נכנסתי לחדר. ישבו שם שלושה רופאים. אחד מהם שאל אותי: "איפה הצילומים והבדיקות שעשית?", עניתי לו שהכל בתיק – אבל לאחר בדיקה התברר שכל הבדיקות והצילומים נעלמו וכעת אני צריך לעשות את הכל מחדש.
פתאום נהייתי לבן, הרגשתי שאני מקבל התקפת לב. כשהגעתי לשם, הייתי בטוח שאני כבר מקבל את אחוזי הנכות והחיים חוזרים לתלם - ועכשיו אומרים לי שצריך להתחיל את הכל מהתחלה…
לא הקמתי צעקות, כי מה כבר הרופאים אשמים? הלכתי לפקידה והיא אומרת לי: "נמאס לי כבר לטפל בתיק שלך, אני צריכה עכשיו לחפש את הכל, אבל בינתיים אתה צריך לחזור על כל הבדיקות מחדש". פשוט חשבתי שאני נופל מהרגליים. רשמתי מכתב למנכ"ל הביטוח הלאומי ועכשיו אני מחכה לתשובה.
חברים שלי אומרים לי: תהפוך שולחנות, תצעק. לצערי, אני לא הטיפוס הזה. בשנת 91 עליתי לארץ והבנתי כבר שאנשים "תרבותיים" נדפקים כאן. ולמרות זאת אני לא מתכוון להיות ליאון אחר.
ידעתי תמיד שמדובר במדינה שהביורוקרטיה שולטת בה, אבל אני ממש לבד ואני לא מסוגל לעבור את הקיר הזה. מזמן הבנתי כבר שאין לי על מי לסמוך, ובינתיים אני נמצא בחובות, מכיוון שביטוח לאומי הפסיקו לתת לי את הקצבה והיום רק אם אני אזכה בלוטו - אני אצליח להחזיר את החובות שלי.

נהרגים עבור 20 שקל לשעה

אבל עשיתי מה שצריך. כשקראו לי לבוא ולהעיד נגד מרואן ברגותי וסגנו נאסר עוויס – הגעתי. אגב, השופטים פסקו לי הוצאות שעדיין לא קיבלתי והם אפילו לא מתייחסים אלי כשאני פונה אליהם בנושא. אפילו המאתיים שקל האלה חשובים לי, כדי לקנות קצת אוכל.
היום בדיעבד, אני נזכר בתקופה של האשפוז וחושב - אולי היה עדיף להישאר שם. עזרו לי כל הזמן, הגיעו אלי מעמותה בינלאומית שנקראת "משפחה אחת" שהיא היחידה שעזרה לי באמת.
כעת אני גר עם אמא שלי, שהיא חולה, וחי מהשלמת ההכנסה שהיא מקבלת ומזה אנחנו משלמים שכר דירה, אוכלים ושותים. מבחינה נפשית, אני במצב קשה והולך כל שבוע לפסיכולוג.
אני מרחם על המאבטחים. אתה נהרג בשביל 20 שקלים לשעה. הבן אדם הראשון שנפגע זה המאבטח, שהוא בעצם הגיבור האמיתי. עצוב להרגיש שאחרי שמאבטח נפגע - המוסדות מפנים לו את הגב.
זה היה צריך להיות הפוך, שלא אתה תרוץ אחרי כל המוסדות האלה, שהם יבואו אליך ויעזרו לך בלי שתצטרך להתחנן ולחזר על הפתחים. צריך לקום ארגון שיאגד בתוכו את כל המאבטחים, ובמקרה שמאבטח נפצע, שיהיה גוף שידאג לו.
אבל אסור לראות רק שחור. תמיד הייתי אופטימי. אם תשאלו אותי מה יהיה בעוד חצי שנה - אני לא יודע. אבל דבר אחד בטוח: בגיל 28, להגיד שהחיים גמורים - זה לא פתרון. גם לשבת ולנגן בפינת רחוב זה לא אני - למרות שלפעמים המדינה מביאה אותך לזה…