אמרתי לבני: אסור לגנוב אוכל
אירנה בוצקובה, בת 33, היא תושבת הדרום, מובטלת הסובלת מ-75% נכות. אירנה מגדלת לבדה ילד בן שבע. הסיפורים האחרונים אודות ילדים בישראל 2003, שניסו לגנוב אוכל - הזכירו לה משהו. מונולוג
זה קרה לפני כמה שבועות, לפני פסח. יצאתי עם הבן שלי מיכאל (שם בדוי) לקנות מצרכים לחג. לא משהו מיוחד. כמה דברים פשוטים. סדר פסח ממילא לא התכוונו לעשות. אי אפשר. רק רציתי שתהיה לנו ארוחה נחמדה בערב, רק אני ומיכאל.
הסתובבנו אולי שעה בחנות. הסתכלנו, התרשמנו. ידעתי שאני רואה המון מאכלים טעימים, שמזמן לא אכלתי ושכנראה גם לא אוכל בקרוב. העגלה שלי נשארה ברובה ריקה. לקחתי רק קמח, סוכר, שמן, תרכיז דובדבנים שמיכאל אוהב, שלושה כרעי עוף וכמה תפוחי אדמה. למצות לא היה לנו כסף, וממילא נשאר בבית לחם.
כשהגעתי לשלם בקופה, מיכאל הוציא מהכיס חבילת סוכריות. שאלתי אותו מאיפה זה, והוא הצביע על אחד המדפים. הייתי המומה. פקדתי עליו להחזיר את זה מיד למקום. הוא הסתכל עלי וכמעט בכה. 'את אף פעם לא קונה לי סוכריות כאלה', הוא אמר לי. הסתכלתי על המחיר: 24 שקלים. זה היה יקר, אבל לא יכולתי להגיד לו. ליטפתי את ראשו והחזרתי את הסוכריות.
בבית שאלתי אותו אם הוא התכוון לקחת את הסוכריות בלי לשלם. הוא עשה פנים כאילו הוא עומד לבכות. חיבקתי אותו, אבל אמרתי לו שלוש פעמים: 'אסור, אסור, אסור'. ככה תמיד חינכו אותי. ככה גם אני רוצה לחנך את הבן שלי. אבל בלנינגרד, עיר מולדתי, היה לי הכל. אוכל טוב, בובות, מחברות לבית הספר.
אני לא מסכימה שמיכאל יגנוב, אבל אני מבינה אותו. הוא בסך הכל ילד קטן, ומה הוא מבקש? כמה סוכריות צבעוניות לחג. הסברתי לו שאני רוצה תמיד לשמח אותו, להפתיע אותו, לקנות לו שוקולד ודברים טובים - אבל אין. אין לנו כסף. רק לפני חודשיים עברתי ניתוח. אני לא עובדת, והקיצבה של הביטוח הלאומי מספיקה לנו לשכר דירה ורק לעוד כמה דברים קטנים. לא מותרות. כל השאר הולך למיכאל.
תמיד לימדו אותי שלגנוב זה פשע חמור. אבל אם ילד בן שבע רוצה סוכריה ואין לו כסף, גם זה פשע? הוא הרי לא גנב סדרתי. ואולי סוכריה כן. אבל אם הוא ייקח לחמניה, גם זה פשע?
אני כבר לא כועסת. אני מבינה את מיכאל. הוא לא ילד רע. זה רק רצון טבעי של ילד. ואיך אפשר להגיד לילד בן שבע, עם חיוך כזה מקסים - 'לא'?
לפנייה לכתב/ת 
