אבו-מאזן לשרון: לי יש אלף ליברמנים

יותר משלוש שעות נמשכה שלשום בלילה שיחתם של שרון ואבו-מאזן. חמש דקות מהן היו בארבע עיניים. מה שנאמר באותן חמש דקות נשאר הסוד של הפגישה, ש"ידיעות אחרונות" חושף היום (ב') מה נאמר בה.
בכל שלוש השעות ניסו הפלסטינים שוב ושוב, בכל דרכי השכנוע, להוציא משרון הצהרה בדבר נכונותו לאמץ את מפת הדרכים. "אנחנו מקבלים את נאומו של בוש, אבל על מפת הדרכים יש לנו הערות והשגות, שעליהן נדון עם האמריקנים", אמר להם שרון. הפלסטינים לחצו: יש לנו תוכנית ביטחונית, נשקיע בה מאמץ רב, אבל שרון סירב להשתכנע. אחרי הפגישה אמרו הפלסטינים: "הרגשנו ששרון חש בעצמו שהוא לא משוכנע בתשובותיו. חבל, פספסנו הזדמנות לפריצת דרך. כל העולם ציפה לפגישה הזאת, ואנחנו יצאנו ממנה בידיים ריקות".
האווירה הייתה טובה, הקפה מתוק, הפירות טריים. אבו-מאזן ואתו מוחמד דחלאן ואבו-עלא התלוננו רק על הקובה. "היא קצת יבשה", הם אמרו, אך קיבלו בהבנה את ההסבר כי בגלל יום השבת אי אפשר היה להכין קובה טרייה.
הפגישה שכה דובר עליה, וששרון כל-כך רצה בה לקראת נסיעתו לוושינגטון, נערכה בלשכת ראש הממשלה בירושלים, בחדר שבו נוהג להתכנס הקבינט המצומצם – בין היתר כדי להחליט על צעדים קשים נגד הפלסטינים. הפגישה אמורה הייתה להיערך במעונו של ראש הממשלה באווירה יותר אינטימית, אבל מחשש לחיכוך עם המתנחלים הועברה הפגישה ללשכתו של שרון בקריית הממשלה. ברגע שהמתנחלים שמעו כי הפגישה הועברה ללשכת ראש הממשלה, הם מיהרו להתייצב מולה ולצעוק: "אבו-מאזן ודחלאן הם ערפאת בלי זקן".
ראש הממשלה ואתו ראש לשכתו, דב ויסלגס; המזכיר הצבאי, תת-אלוף יואב גלנט, והיועץ המדיני, שלום תורג'מן, ישבו בצדו האחד של שולחן הקבינט, ואילו הפלסטינים ישבו מולם. הפלסטינים דיברו ערבית, ראש הממשלה דיבר עברית, ואילו תורג'מן ודחלאן תרגמו. אחר כך אמרו הפלסטינים כי "תורג'מן צריך לשפשף את הערבית שלו על מנת לשמש כמתורגמן בפגישות הבאות".
בזמן לגימת הקפה בירך שרון את אבו-מאזן ואמר: "אנחנו רוצים לחזור לשתף פעולה, לקיים פגישות, להתחיל עתיד חדש". כשהספלים רוקנו שאל אבו-מאזן: "מי יתחיל ראשון?" שרון נעץ מבט באורחיו, אחר-כך ביועציו ואמר: "נהוג לתת את הכבוד לאורחים".
אבו-מאזן תכנן היטב את המשפטים הראשונים של הפגישה: "אתה מנהיג היסטורי, אתה יכול לקבל החלטות. בידך ההחלטה. סבלנו, אנחנו ואתם, בשנתיים האחרונות. עכשיו נפתחה הזדמנות לשפר את המצב לנו ולכם. אני מקווה כי הפגישה הזאת תועיל לשני הצדדים", אמר, ומייד עבר לתכל'ס: "אנו הפלסטינים קיבלנו את מפת הדרכים. הממשלה וגם הוועד הפועל של אש"ף אישרו בהחלטותיהם לאמץ את התוכנית. אנו דורשים גם מכם להודיע בצורה רשמית את עמדתכם. רק אז נוכל להתחיל לפעול במשותף תוך עמידה הדדית בהתחייבות בכל המישורים".
שרון השיב: "לפני כשעתיים רצחו מחבלים בני-זוג יהודים בחברון. איך נוכל להתקדם עם טרור כזה?".
אבו-מאזן: "מותם של בני-הזוג בחברון כואב לנו כמו כל פעולה שבה נהרגים אזרחים משני הצדדים. לכן אנו חייבים להביא להפסקת האלימות. הודעתי כי נפעל להפסקת האלימות. בנאומי בפני המועצה המחוקקת הדגשתי כי הממשלה בראשותי תאפשר פלורליזם פוליטי, אבל לא נאפשר פלורליזם ביטחוני. אם תאשרו את מפת הדרכים, נוכל להגיע להסכם מדיני, ומייד נתחיל לפעול. ובכלל, אילו היינו רציניים בכוונותינו, והיחסים בינינו היו רציניים וכנים, לא היינו זקוקים למפת הדרכים, אלא היינו יכולים לבנות בסיס משותף להסכם".
שרון: "אנחנו הסכמנו לנאום בוש. על מפת הדרכים יש לנו השגות והערות. יש לי בעיות מבית, יש לי אופוזיציה פנימית שלא מאפשרת לי לפעול".
אבו-מאזן: "אני כבול יותר ממך עם האופוזיציה. מה עם הממשלה שלי? מה עם הרחוב שלי? לך יש ליברמן אחד. לי יש אלף ליברמנים".
דב ויסגלס לא התאפק: "הליברמן שלנו הרבה יותר כבד מהאלף ליברמנים שלכם".
דחלאן: "אתם לא מבינים שאבו-מאזן ואני הפכנו למתאבדים ברגע שקיבלנו עלינו את האחריות הזאת?"
אבו-עלא דיבר על חיי היום-יום: "אתם צריכים לסייע לאבו-מאזן ע"י שחרור אסירים – כולל מרואן ברגותי – הסרת מחסומים, הוצאת הצבא מהערים. אתם צריכים להפסיק את בניית גדר הביטחון, שהיא סוג חדש של התנחלות. אתם צריכים להסיר את המצור מערפאת".
שרון: "הגדר אינה גדר גבול, אלא עוד אמצעי. באשר לטענתכם כי הפלאחים לא יוכלו לעבד את האדמה, דעו לכם שאני פלאח, אני יודע מהו קשר לאדמה, ולכן נתתי הוראה לפתוח שערים רבים בגדר כדי לאפשר לפלאחים לעבד את אדמותיהם. באשר לערפאת – יש מבוקשים במוקטעה, ואותם אנחנו רוצים לעצור ובכלל, ברגע שאנחנו מסירים עוצר, אתם עושים פיגוע".
דחלאן, הנציג הביטחוני, לא נשאר חייב: "אתה, מר שרון, מכור לביטחון. אנחנו מוכנים לפעול, יש לנו תוכניות. אנא קבל את מפת הדרכים, ומחר בבוקר נתחיל לפעול".
שרון הציע שישראל תקיים פריסת כוחות מחודשת בעזה: תיסוג מהשטחים ברצועה ותעביר אותם לאחריות פלסטינית. כמו כן הוא הציע שכוחות צה"ל ייצאו ממרכזי הערים הפלסטיניות וידללו כוחות.
דחלאן התרגז: "אם אתם רוצים לבצע את התוכנית הזאת באורח חד-צדדי, בבקשה. אבל אם אתם רוצים שיתוף פעולה מאתנו, שנעבוד ביחד, קבלו את מפת הדרכים. וחוץ מזה, אתם אומרים לנו שאנחנו יכולים לשלוט בעזה, אבל לא השארתם לנו מתקן ביטחוני אחד שלם. ובכל זאת אנחנו מוכנים ליישם את ההתחייבויות שלנו. אולי הכוח שלנו בעזה הוא רק 20% ובגדה הוא אפס, אבל אם תהיה תוכנית פוליטית, הכל ישתנה".
לקראת סוף הפגישה הציע ראש הממשלה לחדש את הקשרים. "נקיים קשרים בינינו", הוא אמר לאבו-מאזן, "השרים הנוגעים בדבר יקיימו פגישות ביניהם, נפתח דיאלוג בין המפקדות בשטח".
אבו-מאזן: "אנחנו מוכנים, מסכימים – בתנאי שתקבלו את מפת הדרכים".
שרון: "אני נוסע לארה"ב. כשאחזור ניפגש שוב".
אבו-מאזן לחץ ידו: "לאחר שאתה כבר יודע מה עמדתנו, אנו מצפים לפגישה הבאה אתך".
לאחר חצות נסע אבו-עלא מירושלים לערפאת כדי לדווח לו על הפגישה.
אבו-מאזן ודחלאן נסעו לעזה. בדרך, בין לטרון לאשקלון, הם שוחחו עם הראיס וסיפרו לו על הפגישה.
בשש בבוקר העירו את אבו-מאזן: "אוטובוס התפוצץ בירושלים", דיווחו לו. משמעות הדבר הייתה ברורה לו: משימתו הופכת מקשה מאוד לכמעט בלתי-אפשרית.