הבאנו ביכורים

עזבו את העובדה שמדובר באחת הנשים היפות ביותר שנראו על במת התיאטרון הישראלי, מעבר לרעמת השיער הג'ינג'י שלה שזורקת אותך ישר למחשבות על אנגליה של פעם, הגברת פשוט יודעת לשחק. היא בולטת במיוחד ב"צורה לאהבה" בה היא משחקת אמנית-יוצרת בהגדרה וטיזרית, מניפולטיבית ונטולת חמלה באישיות.

"התקבלתי לקבוצה במהלך שנת הלימודים האחרונה ולא חשבתי שמישהו יפנה אליי בהצעה נוספת בחיים, אז הצטרפתי. זו היתה החלטה נכונה, יש משהו נעים בלהתחיל ממקום מוכר שבו כולם באותו Level וממנו לצמוח לתוך 'התיאטרון של הגדולים'", היא אומרת.

הקבוצה העלתה את ההפקה בה השתתפה ששון והפקה נוספת ("החיים בשלוש גרסאות") ועכשיו חבריה נפרדים. "אני לא יודעת לאן אני ממשיכה מכאן, חשבתי לנסוע ללונדון ללמוד תיאטרון קלאסי שקספירי, אבל הנסיעה תדחה. אני מחפשת לעשות דברים שעוד לא עשיתי, שיפתחו לי יכולות חדשות", היא אומרת.

בשנה האחרונה ששון הצטלמה לסרטו החדש של איתן פוקס "ללכת על המים" בתפקיד מדריכה בשירות הביון הישראלי שמנהלת רומן עם ליאור אשכנזי. "היתה לי סצינת התפשטות מסוימת בסרט, ואני מרגישה עם זה לא ממש נוח, אבל אם כבר להתפשט, אז איתו".

שלוש בקשות לעתיד: "שיתנו לי פעם אחת תפקיד של בחורה מופנמת, לעשות משהו שקשור לתיאטרון-תנועה בסגנון 'אויסטר', לעשות דברים עם אמירה פוליטית חזקה מכיוון שישראל היא מקום שדורש ביקורת".

במהלך השנתיים האחרונות הוא רוקד בלהקת המחול הקיבוצית של הכוריאוגרף רמי באר ומחודש ספטמבר הקרוב ירקוד בלהקת "ורטיגו". הוא רקדן מבצע, אבל גם יוצר בעצמו ועבודותיו זכו לחשיפה במסגרות שונות ביניהן "הרמת מסך" ופרוייקט מיוחד של רקדני הקיבוצית.

למרות גילו הצעיר, 23, פרידמן מציג רגישות מבושלת, שפה תנועתית מרגשת ובעיקר רצינות והתמדה שמעבירות תחושה שהוא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא הולך.

על המעבר ל"ורטיגו" הוא אומר: "השנתיים בקיבוצית פתחו אותי מבחינה מקצועית ומבחינה מחשבתית, החקירה התנועתית של כל כוריאוגרף היא שונה ועכשיו אני מחפש עומקים אחרים. 'ורטיגו', זו להקה שעובדת הרבה מאוד דרך אימפרוביזציה ובזאת מאפשרת לך להיות רקדן מבצע ובמקביל ליצור במסגרת הלהקה. הם מציעים עבודה הרבה יותר אינטימית, מכיוון שזו להקה קטנה ולכן המשקל שאתה מקבל כרקדן והתרומה שלך בתוך הלהקה גדולים יותר".

על כוריאוגרפים שהשפיעו עליו: "אני נמשך לחומרים של יוצרים צעירים בעיקר כמו רונית זיו, ענבל פינטו, יסמין גודר וכמובן, אוהד נהרין שהוא יוצר גדול בעיני שמצליח לחדש לי דברים מבחינת השפה התנועתית. בחו"ל אני מאוד מעריך את העבודה של פריז' לוקאז'". על שפת התנועה: "התנועה היא עמוק בפנים אבל גם רחוק בחוץ. אני מחפש את הפשטות שבתנועה כי מחול בשבילי זה סוג של תקשורת, אופן התבטאות, שפה נוספת. במקום לדבר אני רוקד".

יש לה קול נקי וצלול והיא מסלסלת שחבל על הזמן. הקול שלה הוא מתנה. מה שמדהים במיוחד זה הבגרות שבה היא מגישה את השירים שהיא שרה. על סגנונם של החומרים אותם היא מבצעת אפשר להתווכח, אבל לילדה בת 16 שמתחילה את הקריירה בליווי קליברים כמו אבי פרץ (שהפיק את "מלך אמיתי" של זהבה בן) והגיטריסט אבי סינגולדה, לצד כותבים כמו שמואל אלבז, שמעון בוסקילה, יוסי גיספן וצביקה פיק, השמיים הם הגבול.

גיבורי הסינגל הראשון מתוך האלבום שבדרך הם חיילי צה"ל. השיר "הבחורים הכי טובים" זוכה להשמעות נאות ומציג גם מבחינת איכויות ווקאליות וגם מבחינת תוכן מילולי, זמרת שתוכל לייצג בכבוד את ארצינו. "אני עמוק בתוך ישראל זו הארץ שאני הכי אוהבת בעולם, אני חולה עליה", היא אומרת על המולדת החדשה והדבר בא לידי ביטוי גם בשיר נוסף מתוך האלבום "אי שם בלב", שיצא בעוד חודש וחצי. "זה השיר שאני הכי מחוברת אליו בגלל שהוא מדבר על מה שקורה בארץ עם כל הפיגועים וכל הטרור הזה. אנחנו מאבדים אנשים יום יום והשיר הוא על אלה שהולכים ועל הגעגוע אליהם", היא אומרת. בגיל שבו הבנות עסוקות בעיקר בבנים היא חושבת ש"אהבה וחבר הם שטויות. אני לא צריכה חבר, זה רק יפריע לי. אצלי זה או חבר או קריירה". מלבד סלסולים בעברית היא שרה גם במרוקאית ובספרדית שלמדה מהטלנובלות בטלוויזיה. מהתקשורת היא מבקשת לפנות מקום גם לזמרים מתחילים: "יש המון זמרות נפלאות והעיתונות מתעניינת רק במפורסמים. בהתחלה אמרו לי שיש לי קול שדומה לשרית חדד וזהבה בן ושלא צריכים עוד זמרות כמוהן, אבל אני חושבת שאם אני אקשיב לכל מי שפולט שטויות, עדיף שאוותר על הכל".

בשנה האחרונה הוא מצא את עמוד השדרה המקצועי שלו. כיום הוא משחק במקביל בהצגות "צל חולף", "מילה של אהבה", "מלחמה על הבית" ו"חיל פרשים אנו". על העבודה בחאן הוא אומר: "אני אוהב לעבוד בלהקת שחקנים קטנה שעובדת באופן קבוע. זה מאפשר לשחקנים לעבור תהליכים ולהתפתח ביחד. הביחד הזה יוצר תחושה של שליחות, אין שחקן אחד שחשוב יותר מהשני ויש פרגון הדדי מכיוון שההצלחה שלך זה ההצלחה שלהם ולהפך. אני לא יודע איך זה בתיאטראות רפרטוארים אחרים, מעולם לא עבדתי בתיאטרון אחר, אבל אני חושב שחלום התיאטרון בשביל שחקן צעיר שיוצא מבי"ס למשחק לא התנפץ בחאן אלא השתמר. יש פה משהו ששומר על התיאטרון כמו שחשבתי שהוא צריך להיות".

על המקצוע הוא אומר: "פחות ופחות ברור לי למה אני שחקן, פעם הייתי אומר שזה מאפשר לי להתנסות בכל מיני דברים, השורה התחתונה היא שאני פשוט אוהב את מה שאני עושה. חשוב לי שתפקידים שאני עושה יטלטלו לי משהו בפנים ולא בהכרח יעשו לי נעים".

ההתנסות המעניינת ביותר שהיתה לו: "בשתי ההצגות האחרונות שעשינו עבדנו בלי טקסט כתוב ועל בסיס של אימפרוביזציה. הסצינות נכתבו תוך כדי עבודה, זו חוויה מאוד מפחידה, מפרה ומגרה את הדמיון". (מרב יודילוביץ')

מתברר ששני כבר היה פעם בענייני הברנז'ה המצולמת. "המקצוע האמיתי שלי הוא קולנוע, לא כשחקן, אלא בצדדים האחרים", מספר שני, "למדתי בבית-צבי וכל החיים שלי צילמתי ועבדתי. ויום אחד החלטתי שאני רוצה לעשות משהו אחר, אז נטשתי. למרות זאת, לימודי הקולנוע משפיעים עלי: אני יוצר מבנים דרמטיים של ארוחות, מפרק ומרכיב את החומרים בצורה שנראית מוזרה, עושה שימוש בקומפוזיציה, מודע לאור שקיים, למקצב הקיים".

במהלך התכנית שני וסגל מבשלים ומשוחחים על נושא מרכזי בקלילות מרשימה, עם מינון גבוה של הברקות משעשעות והתפייטויות, מגובים בעריכה מצוינת. בין הטענות שהושמעו נגד התכנית עלתה גם התהייה מדוע אין מתכונים, אבל זוהי קטנוניות לשמה. היעדר מרשמי האוכל הוא מחיר קטן לשלם תמורת הפצעתו למסך של טוני סופרנו הישראלי. (נעם שגב)

ראשית, אלוין, מעצב בגדים במקצועו, הצליח היכן שרבים נכשלים - לכתוב כמו אשה. בשנה האחרונה לא מעטים ניסו וחלקם (סמי ברדוגו, דוד גרוסמן) אף ראו ברכה, אבל סימה של אלוין גדולה מכולן. בנוסף, אלוין קיבל תפקיד שרבים חולמים עליו - לסמן משהו, להעיד, להגיד עד לפה ככה, ומעכשיו אחרת. אלוין, כן, כן, הוא מסמן של תופעה רחבה יותר, שכבר דובר בה רבות וקצת נמאס לשמוע עליה - הבריחה מהשפה ה"רזה" וכו', כאילו יש באמת ממה לברוח - שבולטת עם הניסיון של אלוין, שהוא ללא ספק סוג של מלחמה בכל מה שרץ פה בעשור האחרון, שלא לפרסם אסופת סיפורים קצרים, נוחים, אלא טקסטים לא קלים, בעלי אורך שונה, שמתחברים, פחות או יותר, אחד לשני, ומובילים לספר הביכורים הטוב ביותר של השנה האחרונה.

ולמרות שלפרקים הרעיונות נקיים מדי, והגיבורים, איך נאמר זאת, ספרותיים עד לזרא - לא חייבים מורה ללשון, אפשר גם מקצוע פחות מילולי, גננת נניח - אלוין הוא הדבר האמיתי. וכעת נותר לו להביא לנו גם ספר אמיתי. שאי אפשר לעזוב. שלא מסמן דבר. לא כיוון ולא רוח, כי כבר הבנו לאן היא נושבת, ועכשיו אנחנו רוצים לקרוא משהו, אם אפשר. אלוין, מצדו, מבטיח שהספר הבא יהיה פחות דחוס מבחינת הכתיבה ויתואר מנקודת התיחסות של ילד: "הספר הוא על ילד ששתי נשים מגדלות אותו. האמא היא נוכחת נפקדת, והדודה, מרצה לפילוסופיה, מנסה לההעביר לילד את כל הידע שרכשה". (שחר מגן)

מי שיבדוק את הסינגל הראשון שכבר יצא ("נעים בחוץ") ואת השירים להורדה בעמוד של בלוך ב"במה חדשה", ימצא מוסיקה קלילה ומחויכת עם השפעות סנדרסוניות.

את רוב הטקסטים כותב לו ברק פלדמן, ולא פעם הם סובלים מילדותיות ומחריזה מאולצת. אבל למרות (ואולי בגלל) הארומה של הווי בית-הספר התיכון, ניכרת שם מידה לא מבוטלת של חן. להופעות שלו, כך מספרים, לא מגיעים רק קרובי משפחה שנסעו כל הדרך מהישוב להבים, מקום מגוריו, כדי לראות את הכישרון של המשפחה מנגן. כבר היום בלוך מצליח למלא יפה את הבארבי גם בלי רשימת מוזמנים ארוכה.

לבוש בקפוצ'ון ועם מראה נערי נטול מאצ'ואיות, יתכן ויוני בלוך הוא השלב האבולוציוני הבא של סוג היוצרים שכונה "דור הפודרה".

הפעם הבחור הרגיש לא בהכרח יושב ספון בחדרו ובוכה על אהובתו שנטשה. בשביל מה? תראו כמה נעים בחוץ (אסף לבנון)