מהפך אנטי חברתי

הרוב הקואליציוני הממושמע והמאויים אישר את המהפך האנטי-חברתי, שיבוצע באמצעות "התוכנית הכלכלית" של ממשלת שרון - נתניהו.
התוכנית שאושרה אינה אוסף גזירות מקרי, אלא מסע מתוכנן לקיעקוע זכויות העובדים, וקודם-כל זכותם לשכר הוגן, לפנסיה בטוחה ולביטחון ביום המחר. זהו גם מסע לדחיקת עוד עשירית מהחברה הישראלית אל קו העוני, ולדחיקת חמישית מהחברה שכבר חיה מתחת לקו העוני – אל קו הרעב. באותה עת, זה מסע להעשרת בעלי ההון באמצעות שחיקת שכר עובדיהם, הטבות מס מפליגות והפרטת חברות ממשלתיות.

המערכה הציבורית לא נכשלה

המערכה הציבורית לסיכול "התוכנית הכלכלית" היתה רחבה, מגוונת ומרשימה. שלא כמו בעת הגשתן של "התוכניות הכלכליות" הקודמות, התייצבו מול התוכנית האנטי-חברתית הנוכחית העובדים המאורגנים בהסתדרות, המורים, הארגונים החברתיים והסביבתיים, ארגוני הנשים, תנועות הנוער, ארגוני הגימלאים והנכים, ארגונים להגנת ילדים והרשויות המקומיות.
השביתה הארצית של 600 אלף עובדים; הפגנת 70 האלף שארגנה ההסתדרות; שתי ההפגנות שארגן מטה המאבק החברתי-כלכלי של מפלגות האופוזיציה והארגונים החברתיים; "יום הצדק החברתי" שארגן הפורום החברתי הישראלי; אסיפת המחאה רבת המשתתפות שארגן מטה המאבק של ארגוני הנשים; חסימת הצמתים על-ידי הנכים והגימלאים; וההפגנות הלוחמניות של הנוער העובד והנשים מול המפגשים של שר האוצר עם ראשי התאגידים – כל אלה היו מחאה חברתית בהקף ובעוצמה חסרי תקדים.
המחאה הזועמת השיגה הישגים חלקיים. כך, למשל, סולקו מ"התוכנית הכלכלית" הסעיף שנועד לבטל את הקביעות בעבודה במגזר הציבורי והסעיף בדבר העברת טיפות חלב ממשרד הבריאות לקופות החולים. צומצם הקף הפיטורים בשירות המדינה, לרבות בקרב המורים, ונדחה עניין איחוד הרשויות המקומיות. אולם רוב הסעיפים בתוכנית, המרכיבים את המהפך האנטי-חברתי – נותרו בעינם.

הפעילים והציבור האדיש

המערכה הציבורית החשובה לא הצליחה לקעקע את "התוכנית הכלכלית" מיסודה משום שהיא לא הצליחה לגרוף אליה שכבות רחבות מעבר לעובדים המאורגנים, לחברי תנועות הנוער ולפעילים החברתיים. שכבות אלה נותרו מכונסות בתוך עצמן, מתמודדות לבד עם מצוקותיהן. לשכבות אלה אין המידע המקיף לגבי התוכנית, והן עדיין אינן מאמינות ביכולת של מחאה ציבורית לשנות החלטות ממשלה.
במישור הפוליטי, שרון חישק את הקואליציה שלו, אשר מלכתחילה נבנתה כך (עם שינוי ובלי ש"ס ויהדות תורה) שתתמוך במדיניות ניאו-ליברלית תאצ'ריסטית קיצונית. הוא נענה לכמה תביעות של המפד"ל (שהשמיעה ציוצים של התנגדות לתוכנית) בנושאים לא-עקרוניים, כמו סיבסוד תלמידי ישיבות, והשיג את תמיכתה בתוכנית כולה.
במישור המאבק של האיגודים המקצועיים, ההסתדרות, וליתר דיוק היו"ר עמיר פרץ, ניהלו את המערכה תוך פזילה לתפיסות היסוד הניאו-ליברליות. כך, למשל, קיבל עמיר פרץ עקרונית את התביעה של הממשלה ל"השתתפות העובדים במימון הגרעון בתקציב", והתווכח רק על גובה ההשתתפות.
גישה זו ניקתה, בעצם, את ממשלת שרון-נתניהו מאחריותה לחריפות המשבר הכלכלי, אשר נגרם כתוצאה מהשילוב הקטלני שבין ניהול מלחמה נגד הפלסטינים ומניעת הסדר מדיני המבוסס על פינוי התנחלויות ונסיגה, לבין מדיניות ניאו-ליברלית של העמקת פערים ו"צמיחת אפס", אשר מעשירה את העשירים ומרוששת את רוב האזרחים. באותה רוח תבוסתנית גם הודיע עמיר פרץ, שהוא מוכן להעביר את ניהול קרנות הפנסיה ההסתדרותיות לידי הממשלה, ב"תנאי" שיבטיחו את זכויות המבוטחים והגימלאים. "תנאי" זה נראה מופרך, שהרי הניסיון כבר הוכיח שכל הבטחה ממשלתית לדאוג לעובדים, לנכים, לילדים וכו' אינה אלא תרגיל ביחסי ציבור.

מה הלאה?

בהנחה שכל הארגונים שפעלו נגד "התוכנית הכלכלית" יסכמו את הפעילות, אחד הלקחים החשובים הוא – הצורך הדחוף בבניית שיתוף פעולה יציב בין האיגודים המקצועיים, ועדי העובדים, הארגונים החברתיים והסביבתיים, מסגרות של האוכלוסייה הערבית, ארגוני נשים ונוער.
לקח חשוב נוסף הוא, שהמערכה חייבת להיות משולבת, כך שתעסוק הן בנושאים חברתיים-כלכליים, והן בנושאים של דמוקרטיה, שוויון אזרחי וחברתי וזכויות אדם. הניסיון לחסל את האיגודים המקצועיים, למשל, הוא איום מרכזי בתחום יחסי העבודה, אך הוא גם היבט מרכזי בתחום ההגנה על הדמוקרטיה.