פסטיבל ישראל: זיק של מחשבה

הנהלת פסטיבל ישראל לא חלמה על גשמים ורוחות כשתכננה לקיים את מופע החוצות הראשון שיפתח את הפסטיבל ברחבת תיאטרון ירושלים. אבל תכנון לחוד וכוחות טבע לחוד. טיפות הגשם ששטפו ביום חמישי בערב את החולות והאבק שאפפו את הבירה, והרוחות שליוו אותן, גרמו לדחייתו של מופע החוצות הפותח, שיתקיים ב-12 ביוני בתקווה שהרוח תשכך.
הקהל שהגיע והתאכזב מכך שצמד נגני כלי ההקשה "פרקדו" לא עלה על הבמה, הסתפק במתופפים שישבו משני צדי הרחבה בגלביות לבנות ובאופן בלתי צפוי נוצר במקום הפנינג ספונטני וסוחף, שהסתיים עם התגברות הגשם ועם תחילתו של מופע הפתיחה הרשמי של הפסטיבל, "מוזיק", שהתקיים באולם שרובר. הקהל הרב שהגיע ומילא את האולם עד אפס מקום, הוכנס דרך שערים אחוריים, עבר על גשר שהוביל לבמה וממנה ירד בגשר נוסף לתוך האולם, תוך כדי שהוא חולף על פניו של המנצח על תזמורת סימפונט רעננה, איתן גלוברזון. רוצה לומר: ברוכים הבאים לתוך עולם היצירה.
קבוצת "זיק", שחבריה רובם בוגרי האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" בירושלים, שיתפו גם הפעם את הקהל בתהליך היצירה ואם חייבים להיאחז במסרים, אז ב"מוזיק" הם אומרים שבתהליך ולא רק בתוצר המוגמר קיימת היצירה.
מופעי הקבוצה הם חוויה ויזואלית ובכך אין הדבר שונה גם הפעם, ההבדל ממופעים קודמים הוא בהצבת המופע בתוך החלל הסגור של שרובר, שבאופן מסוים סוגר וחונט את היצירה במקום לאפשר לה להיפתח. המוזיקה המרתקת שחיבר במיוחד עבור הערב הקומפוזיטור חיים פרמונט מטלטלת, מרגשת ולעתים דוחקת לשוליים את המתרחש על הבמה ומשתלטת על המכלול. קשה להגדיר אותה מבחינה ז'אנרית אך לעתים היא מתפרצת, לעתים היא נרגעת ומרגיעה, מהלכת מעדנות עם פסנתר מתגלגל וצלצולי פעמונים של כנסיות. נגני התזמורת יושבים משני צדי הבמה בתוך מבנה שמזכיר פיגומים ורק לאחר שהעין התרגלה למיקום הבלתי שגרתי, משתלשלים להם צוגי התאורה כשעליהם תלויים כסאות שמסודרים לתוך המבנה המוכר של התזמורת הקונבנציונלית. המנצח שעומד לאורך כל הערב בקדמת הבמה עם הגב לקהל הופך לחלק מרכזי בתוך האירוע ותנועות הניצוח מהפנטות לא פחות מהחלל המפוסל.

לא מובן מאליו

קבוצת "זיק", היא קבוצה מרתקת של יוצרים שמעוררים למחשבה ובונים תחושות דרך שימוש בעיצוב החלל. שום דבר בעבודותיהם אינו מובן מאליו והכל דינמי וגם הפעם התהליך שנרקם על-פני הבמה מחייב את הצופה לקחת חלק בעבודה. על שולחן תפירה יושב עם הגב לקהל גבר שתופר מעין וילון ענק, שולחן התפירה נע על מסילה שמתקדמת לכיוון קדמת הבמה. הוילון הופך למסך ועליו מוקרנת בבואה לא ברורה, כשהעין מתרגלת מתרגמת הבבואה למסע על כביש ארוך ונוף שחולף על פנינו. על בד אחר שגוללים אותו כלפי מעלה מציירים שניים מחברי הקבוצה דמות – איש עם סרבל, אוחז בידו פטיש, אולי איש מלאכה. אחרי שמיציתי את כל מי שהדמות המצטיירת לפני יכולה להיות (מגיבור כרזת של מפלגת מפא"י ועד לקברן), העבודה הסתיימה ועמה הפתרון –הם מציירים את עצמם, שמים את האומן על הבמה ומזמינים את הקהל להשתתף בתהליך.