בירה ללא גבולות

בדיחה ידועה בקרב ירושלמים מספרת שדווקא אהוד אולמרט הוא זה שהצליח לממש את חזונו של טדי קולק לאחד את שני חלקי העיר – לאחר כמעט עשר שנים בראשות העירייה הוא הצליח להביא לכך שהעיר המערבית נראית כמו העיר המזרחית.
בחינת מצבה של ירושלים היום עם סיום כהונתו של אולמרט מעלה תמונה עצובה של עיר שפעם נחשבה "קיימברידג' שעל ההר", עיר אוניברסיטאית עם אוכלוסייה חזקה ומשכילה שמשכה אליה צעירים מכל הארץ, והיום היא עיר נחשלת ומדכאת.
מאז 1967 נמצאת ירושלים במסע התפשטות שאינו נגמר. מפת שטח השיפוט של ירושלים נראית כתמנון השולח את זרועותיו לכל עבר. בשאיפה אל ההתרחבות שולח התמנון בכל פעם זרוע נוספת אל עוד הר טרשים קירח. כבר יותר מ-35 שנה שלירושלים אין גבולות ואין היא רוצה בהם. ירושלים היא עיר שאינה שוקטת על גבולותיה, עיר שתושביה לעולם אינם יודעים היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת. זוהי עיר שכבר 35 שנים קיימת מתוך שאיפת התפשטות שאינה יודעת שובע, מחפשת לספח אליה עוד הר, ולצרף לתחומה עוד שכונה אפורה הנבנית על הר פצוע. אך ההתעסקות הבלתי-פוסקת בהרחבת הגבולות הביאה להתעלמות מאלה שחיים בתוך הגבולות. ככל שהעיר התרחבה, המרכז שלה שקע.
ירושלים היום היא עיר ללא לב וללא ליבה. כבישים רחבים חוצים אותה מקצה אחד למשנהו, מחברים שכונה מרוחקת אחת לשכונה מרוחקת שנייה. כאחוזי אמוק מאשרים נבחרי העיר עוד כבישים, עוד מנהרות, עוד חומות, העיקר ליצור את האשליה שירושלים היא עיר אחידה שחוברה לה יחדיו. כך מושקעים הכספים ההולכים ומידלדלים בסיפוח קרקעות, בהריסת הנוף וההרים ובסלילת כבישים רב-מסלוליים המובילים לשכונות חדשות שאינן מושכות לעיר לא כוח יצרני ולא אנשים צעירים.
ובין כל הכבישים וההרים לא נותר דבר. מראה העיר נעשה עלוב עד כדי בכי. הנתונים מוכרים לכל. ירושלים היום היא עיר עצובה. היא העיר הענייה ביותר במדינה, יש בה מעט מאוד כוח אדם יצרני, היא בנויה כמעט כולה על מגזר ציבורי מתנפח וחלק ניכר מאוכלוסייתה תלוי במדינה למחייתו. ובעיקר - היא אינה מצליחה למשוך אליה אנשים צעירים.
כמו בירתה, מדינת ישראל עסוקה כבר 35 שנים בניסיון להרחיב את גבולותיה ותחום שיפוטה. היא כובשת עוד גבעה ועוד הר, פוצעת את הנוף ובונה כבישים רחבים. הכל כדי ליצור אשלייה שיש כאן ישות גיאוגרפית קוהרנטית. ובזמן שמנהיגי ישראל עוסקים ללא הפסק בהרחבת הגבולות ובהשקעה בתשתיות שאינן תורמות דבר לאוכלוסייה המרכזית של המדינה, המרכז, הלב, הולך וקורס.
מה שנכתב היום על ירושלים, ייכתב בעתיד על מדינת ישראל: מדינה נחשלת, עם מעט אנשים יצרנים והרבה אנשים התלוייים במוסדותיה. אנחנו נחיה במקום לא אטרקטיבי, שמספר העוזבים אותו קטן ממספר המצטרפים אליו. גרוע מכך, זו תהיה מדינה שאינה מצליחה למשוך אליה צעירים ושצעיריה בורחים ממנה.
הגיעה העת שאנחנו במדינה נדע היכן אנחנו מתחילים והיכן אנחנו נגמרים. מה נמצא בתחום אחריותנו ומה לא. עלינו להתמקד בבעיות שלנו - וכדי לדעת מה הן הבעיות שלנו הכרחי שיהיו לנו גבולות. גבולות קבע לנו ולמדינת ישראל.