השאהיד מרחוב נורת'הברלנד

בבוקר סגרירי התכנסו כמה מבני משפחתו של המחבל הבריטי עומר חאן שריף בבית משפט השלום בלונדון. על ספסל הנאשמים, רגע לפני פתיחת הדיון המקדים במשפטם, ישבו כבר שלושה בני משפחה נוספים: רעייתו של עומר, טהרי שאד טבאסום (27), האח, זאיד חוסיין שריף (46), והאחות, פרבין אקטור שריף (35). השלושה נאשמים בסיוע לשריף. הם נעצרו כמה ימים לאחר הפיגוע, שכן תחילה נעלמו עקבותיהם.
מספר צלמי עיתונות וטלוויזיה המתינו מחוץ לאולם בית המשפט. הם עמדו מאחורי מחסום משטרתי וכשחלפה על פניהם בצעדים מהירים פמליית שריף, הבזיקו נורות הפלאש כמה פעמים, אך איש מהצלמים לא התאמץ לרדוף אחרי בני המשפחה בדרכם לאולם מספר 4 של בית המשפט. "רוב הדברים בפרשה הזו הם בגדר תעלומה", אמר אחד הצלמים, "או שלא יודעים הרבה, או שלא מגלים לנו כדי שלא תהיה פה היסטריה. מה שבטוח, אחרי הפיגוע כולנו הבנו שאין דבר ידוע בכל מה שקשור לטרור. מי היה מאמין ששני בחורים מוסלמים שגרים כאן ייסעו עד לישראל כדי לבצע פיגוע?".
באנגליה מנסים להתמודד בימים אלה עם הבלבול וההלם שנוצרו לאחר שנודע כי המחבלים שביצעו את הפיגוע הם אזרחי המדינה. יומיים לאחר הדיון בבית המשפט, במסגד ג'מיה בעיר דרבי, בו נהג להתפלל שריף, מחייך אחד המתפללים כשנשאל אם המקרה שקרה הוא חד פעמי. "עוד יהיו הפתעות", הוא משיב בנימה צינית.

בית המשפט בלונדון – משפחת שריף על ספסל הנאשמים

זה קרה ב- 30 באפריל 2003, בדיוק לפני חודש. פיצוץ עז בפאב מייק'ס פלייס בתל אביב קטע את חייהם של שלושה מבלים וגרם לפציעתם של עשרות. למחרת הותר לפרסום כי מאחורי הפיגוע עומדים שניים: מוחמד האניף (22), שהתפוצץ בכניסה לפאב כשמטען חבלה על גופו; ועומר חאן שריף (27), שבשל תקלה טכנית במטען החבלה שנשא, נמלט מהמקום.
המצוד אחר חאן שריף נפתח עד שלפני מספר ימים נפלטה מול חופי תל אביב גופת גבר. בדיקות של המכון המשפטי לרפואה משפטית באבו כביר אישרו את מה שגרסו כוחות הביטחון: הגופה היא של שריף. כיצד בדיוק טבע בים? עוד שאלה שנותרה פתוחה. אפילו עורך דינם של בני משפחתו, והתקשורת בדרבי, שמכונסת סביב בית המשפט בלונדון, עדיין מחפשים תשובות.
דבר מציאת גופתו של שריף פורסם ביום המשפט. על פניהם של בני המשפחה לא ניכרה כל הבעת התרגשות, צער או חרדה. גם כל נסיון לפנות לאחד מבני המשפחה התקבל בשתיקה רועמת. איש מהם לא היה מוכן לענות על אף שאלה, ולו הפשוטה ביותר.
בשעה 10.20 קרא אחד המאבטחים למשפחה להיכנס ליציע. הוא קירב את האצבע המורה לפיו כדי להמחיש שעליהם להיות בשקט מוחלט בזמן הדיון באולם בקומה מתחת. אחד מבני המשפחה, לבוש בחליפה, בעניבה כחולה ובנעליים יוקרתיות, ניצל את ההזדמנות ולחש לאוזנו של המאבטח כי "העיתונאי מטריד את המשפחה". שניות ספורות לאחר שנכנסו בני המשפחה ליציע הודיע השופט, חבוש בפאה לבנה, כי הדיון נדחה לשתיים בצהרים. בני המשפחה הסתודדו עם הסניגור, שהמליץ להם להמתין בבית קפה סמוך עד לחידוש הדיון.
בשעה 14.05 התכנס בית המשפט מחדש. הדיון היה קצר וארך דקות ספורות. ההחלטה המרכזית בו היתה לאפשר לצדדים ללמוד את חומר הראיות ולאסוף עדי ראייה ותביעה. המשפט, כך קבע השופט, יתחדש בעוד 12 שבועות.
גם לאחר הדיון נראו בני המשפחה במצב רוח טוב, חלקם אף היו מחויכים. נראה כי המשפט שאמור להתחיל בעוד שלושה חודשים, או מציאת גופתו של עומר חאן שריף בתל אביב, לא הטרידו אותם. לפחות לא למראית עין. לאחר הדיון הצעה נוספת למשפחה בניסיון לשוחח, בתיווך מאבטחת יהודיה של בית המשפט, נענתה בשלילה.

נורמטון, דרבי – "ילד שקט ונחמד"

שריף, בן למשפחה שמוצאה בחלק הפקיסטני של קשמיר, נולד לפני 27 שנה בבית חולים בדרבי, עיר פשוטה ואפורה במרכז אנגליה. מעדויות מכרים הוא מצטייר כאדם שקול, מחונך, אפילו נעים הליכות. לחבריו, למכריו ולמוריו לא היו רמזים מוקדמים על מה שהולך לקרות לו בעתיד הלא רחוק.
משיחות רבות שערכנו בנושא, עולה מסקנה מעניינת: השינוי בחייו של שריף התרחש, ככל הנראה, כשפגש את אשתו. היא, לדברי הסובבים אותם, היתה הקיצונית מבין השניים. ייתכן, ציינו המכרים, שהיא זו שדחפה אותו למעשה, ושהיא זו שעודדה ותמכה בו לאורך כל הדרך.
עומר חאן שריף הוא אחד מששת ילדיהם של סרבר מוחמד שרי, איש עסקים מקומי, שנפטר לפני עשר שנים כתוצאה מסרטן בכבד. ורשידה, שנפטרה בשנת 1999 משטף דם פתאומי בראש, בעת ששהתה בהשתלמות בנושא מחשבים.
בילדותו התגורר שריף עם משפחתו בדירה ברחוב בריינבריג', ובשנת 1988 עברה המשפחה לדירה מספר 33 ברחוב ברידון היל הנמצא בשכונת נורמטון, שתושביה הם אנגלים בני המעמד הבינוני. חמידה אקטר (54), היתה אחת מחברותיה הקרובות של אם המשפחה, רשידה. "אני עדיין המומה מהפרשה", אמרה. "ההורים של עומר הם אנשים אדיבים ואצילים. למיטב ידיעתי הם לא היו דתיים אדוקים".
בשנת 1981 החל שריף את לימודיו בבית הספר היסודי "פירס איסטיט" ברחוב ריבן. שש שנים מאוחר יותר עבר לבית הספר הפרטי היוקרתי "פורמרקי הול". דיוויד ויין, מורה בפורמרקי הול: "אני זוכר אותו בבירור כילד שקט, רגיל ונחמד". ריצ'רד פייט, מורה בבית ספר אחר בו למד שריף, ציין: "הוא זכור כילד מקסים, יפה וקצת שובב. למיטב זכרוני היו לו מעט בעיות בבית הספר הקודם בו למד, וייתכן כי התבקש לעזוב".
בשנת 94' החל שריף ללמוד באוניברסיטה בלונדון. אדי רפטון, 27, תושב דרבי, סטודנט שלמד עם שריף באוניברסיטה בבירה, סיפר: "שריף למד מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, והיה תלמיד שקט". רפטון הוסיף כי שריף לא נטל חלק בפעילות ספורטיבית באוניברסיטה, ושלא נהג לצאת לפאבים לשתות. "לא היתה סביבו קבוצת חברים קבועה", הוסיף.
שריף הכיר באוניברסיטה את טהרי שאד טבאסום, צעירה בת גילו ילידת סוריה, מי שעתידה להפוך להיות אשתו. "לא הכרנו את החברה שלו", מספר רפטון, "אבל לפי מה ששמעתי, מאז שהם היו ביחד עומר הפך לדתי יותר, לאדוק יותר, אפילו התבטא בצורה קיצונית יותר".
כששב לדרבי בתום הלימודים, הבחינו מכריו בשינוי שחל ב"ילד הנחמד". וואסם רזה, שכן ותיק, סיפר: "הוא חזר שונה. גידל זקן קטן והחל ללבוש בגדים מוסלמיים מסורתיים. הוא נראה יותר אדוק דתית". לאחר נישואיו חזר שריף לשכונה בה גדל, והתגורר בדירה ברחוב נורת'הברלנד יחד עם שתי בנותיו, בנות 4 ו-6. הבית האמור מבודד ומסוגר היום.
דיירי הרחוב הפכו לחשדניים מאז נודע כי השכן מדירה מספר 60 ניסה לרצוח תושבים ישראלים בתל אביב. רבים מהם העדיפו שלא לפתוח את דלת ביתם, והעמידו פנים שאיש אינו בדירה. אחדים סגרו את הדלת שניות אחדות לאחר שהוברר להם כי מדובר בשאלות הקשורות לשריף.

מסגד ג'מיה, דרבי – בסיס האם של אל מוהג'ירון

מי שמכיר היטב את משפחת שריף – למרות שנראה כי היה מעדיף להסתיר את העובדה הזו – הוא עבדול רחמן, ראש עיריית דרבי בין השנים 99'-98' וכיום חבר מועצת העירייה. לרחמן, חבר בקהילה הפקיסטנית, סיפור חיים מעניין כשלעצמו. הפעילות הציבורית זרמה בעורקיו עם הגיעו לדרבי לפני שנים מקשמיר. יחד עם חברו הטוב, סרבר מוחמד שריף, אביב של עומר, הם נאבקו בכל מה שקשור בשיפור חיי המוסלמים בדרבי, והתפללו יחד במסגד ג'מיה. רחמן שימש במשך 27 שנה כנהג אוטובוס, וכשהגביר הילוך בפעילותו הציבורית, הצליח לעשות את הבלתי יאומן ולהיבחר לתפקיד הבכיר ביותר בעיר.
מספר ימים לאחר פיגוע ההתאבדות נתקל ברחמן בזאיד, אחיו של עומר. לדבריו, זאיד ועומר היו נוהגים לחלק עלונים מחוץ למסגד ג'מיה ברחוב רוז היל בכל שבוע ובכל מזג אוויר. עלהאב, סרבר מוחמד שריף, שנפטר לפני עשר שנים, אמר עבדול רחמן: "הוא היה אדם טוב והגון שניהל מספר בתי עסק, ביניהם חנות לקבבים ומכבסה. סרבר לא היה קיצוני בדעותיו, ההפך הוא הנכון, וכך אני משוכנע שהוא חינך את ילדיו".
רחמן הודע כי הופתע כששמע כי שמו של שריף הצעיר נקשר לפיגוע. "הקהילה שלנו", ציין "מאוכזבת מכך שמעשיו של שריף יקלקלו את שמו הטוב של אביו. למיטב ידיעתי עומר היה אדם משכיל, בעל משפחה תומכת. השאלה למה הוא עשה את הצעד הזה אינה נותנת לי מנוח".
רחמן הוסיף כי שמע על השתייכותם של עומר וזאיד לארגון אל מוג'ירון ("המהגרים"), הקורא בעיקרו לאחדות האסלאם ולהנחלת חוקי הקוראן. מדובר בארגון שנוסד לראשונה ב- 1983 בערב הסעודית. 13 שנה לאחר מכן נפתחו סניפיו בבריטניה וכיום, על פי שייח' עומר בכרי מוחמד, ממנהיגי הארגון, יש ברחבי בריטניה 18 קבוצות של הארגון, אחת מהן בדרבי, שפועלת במרכז סנט ג'יימס.
שייח בכרי מציין כי הוא מכיר שטחית את שריף. "הוא היה משתתף רגיל בחלק מהכנסים שלנו". לדבירו, אם בעבר הובן כאילו הוא מעודד אלימות, כיום הוא מנסה להיות מתון יותר. גינוי לפיגוע בתל אביב לא נשמע מפיו. לעיתון המקומי בדרבי, אמר שייח' בכרי כי "לא הוריתי לשריף לעשות את מה שעשה, משום שאני עצמי לא הייתי עושה זאת, וזה חטא גדול להיות צבוע. ההוראה והכוונה באה מאנשים שהצטרפו אליו למעשה ולא ממוסלמים בבריטניה".
אבו חסן, ממנהיגי ארגון אל מוהג'ירון בדרבי, מכחיש קשר ישיר עם שריף. "אנחנו", הוא אומר בכעס מופגן, "לא ארגון אלים, ועומר לא היה חבר בארגון. בעבר פגשתי אותו, החלפנו ברכות שלום וזהו. הוא אדם שקט ושקול". לגבי העובדה שעומר ואחיו חילקו עלונים של הארגון, ציין אבו חסן כי הם עשו זאת שלא באופן רשמי, אלא רק התנדבו לעזור.
המתפללים במסגד ג'מיה קיבלו את הבשורה ברגשות מעורבים. אחד מהם, בשנות ה- 20 המאוחרות לחייו, הדגיש נקודה חשובה באישיותו של שריף. "צריך להבין", אמר "עומר לא היה סתם אדם, הוא בטח ראה דברים בפלסטין שגרמו לו לעשות את מה שעשה. הוא היה אינטליגנטי מאד, שנון, חכם וגם נחמד וטוב לב. לא אדם מסוגר ומוזר". מתפלל אחר שהיה מקורב לשריף ציין כי על פי מה ששמע שריף לא השאיר את משפחתו חסרת כל, ולפני יציאתו למשימה דאג להם כלכלית. "אני לא אתפלא", ציין, "אם יום אחד יגלו שהמשפחה הזאת קיבלה פתאום סכום כסף גדול ממקור לא ידוע. שריף, שיצא למשימת חייו, לא ישאיר את שתי בנותיו הקטנות חסרות כל". המתפלל ציין כי הוראת בית המשפט הבריטי להקפיא את חשבונות הבנק האנגליים של שריף, אינה מפתיעה מבחינתם. "אם עומר בטח ידע שזה יקרה", הוא הוסיף.
דווקא ראסב חאן, ראש המסגד, אמר כי לא הכיר באופן אישי את עומר חאן שריף, ושלאנשי המסגד אין כל אידיאולוגיה קיצונית. חאן חשף פן מעניין בקשר לאל מוהג'ירון. לדבריו, בחודש מרס ראה את אנשי הארגון המקומיים נושאים פלקט ועליו כתובות הקוראות לרצח ישראלים. אבל השאלה המדאיגה ביותר שהוצגה למספר מתפללים אקראיים ברחוב, אם פעולתו של שריף היא אירוע יוצא דופן או סנונית ראשונה, התקבלה בחיוכים נבוכים. אף אחד מהמתפללים עימם שוחחנו לא מיהר לענות על השאלה. כולם, חוץ מאותו אחד שהבטיח שעוד צפויות הפתעות.

ברידון היל, דרבי – התנגדות לגן הילדים

פרשה אחרת, שנקשרת לאחיו של עומר חאן שריף, קשורה בתוכנית להקים מעון לפעוטות. במהלך שנת 1999 פנו פרבין ואחיה זאיד, אשר התגוררו בדירת המשפחה בדרך ברידון היל, לרשות המקומית, וביקשו לאשר להם להפוך את שתי הדירות, ברחוב הרינגטון 50 ו- 52 מדירות מגורים שהיו בבעלות המשפחה לגן המיועד לילדים בני שלוש עד חמש. שני האחים לא כתבו בבקשתם את מספר הילדים שאמורים להיות שם, אך ציינו כי לא פחות משמונה עובדים יטפלו במעון ובילדים במקום. עוד ביקשו השניים לאשר להם בעתיד לפתוח כיתת לימוד לילדים בני 11 ומעלה.
במכתב הבקשה של האחים שריף לא צוין במפורש כי הילדים בגן יהיו ממוצא מוסלמי, אולם הדבר היה ברור לרשויות. בעיריית דרבי נטו לאשר את הבקשה של בני משפחת שריף, אבל דווקא נציגת ועד השכונה, ג'וספין רוני, התנגדה לעניין בתוקף. היא החתימה לא פחות מ- 2,000 תושבים על עצומה בעניין, והגישה אותה למועצת העירייה. רוני, שנתקלה לא פעם בבני משפחת שריף, ציינה כי הם אינם אנשים ידידותיים. היא אף ציינה כי זאיד התרה בה להפסיק מיד עם העצומה, אך היא הבהירה לו חד משמעית כי אין בכוונתה לעשות זאת.
התוכנית של האחים שריף להקים גן ילדים לא יצאה בסופו של דבר לפועל, אולם מבדיקה עם עיריית דרבי עולה כי בקשתם עדיין נמצאת במשרדי מהנדסי העיר ואם באופן תיאורטי יבקשו לחדש את הבקשה, התהליך שהחל בשנת 99' יימשך מאותה נקודה שנפסק.
מדוע ביקשו האחים שריף לפתוח את המעון לפעוטות? אחד מחברי מועצת עיריית דרבי, כריס ווין, הביע חשש כי אם היה נפתח במקום גן בחסות האחים שריף, הילדים במקום היו נחשפים לרעיונות קיצוניים, וכי מדובר ברעיון "מסוכן". גורמים בעיריית דרבי אמרו כי בדיעבד, אם אכן הגן היה נפתח, "ייתכן שבעוד כמה שנים היו יוצאים משם כמה מחבלים מתאבדים".

נוטינגהם – דירת מחסה מסתורית

שעה ו- 40 דקות נסיעה ברכבת צפונה מלונדון הבירה, על רקע נוף של שדות ירוקים, פרות וכבשים רועות, נמצאת העיר נוטינגהם. קווין פייצ'י, כתב העיתון המקומי "נוטינגהם איבנינג פוסט", דיווח ב- 3 במאי 2003 על מעצרה שלאישה אלמונית בעיר. רק מאוחר יותר התברר כי האלמונית, שהובאה ללונדון ושנחקרה על ידי המחלקה למלחמה בטרור של המשטרה, הרי טהרי שאד טבאסום, רעייתו של שריף.
"עד עכשיו", הודה פייצ'י, "אנחנו לא יודעים מה היו מעשיה של האישה בנוטינגהם. למיטב ידיעתי אין לה קרובי משפחה כאן, וכנראה שביקשה להסתתר מפני המשטרה". כתבי העיתון שקיבלו מידע על הדירה ברחוב נאטהול, בה הסתתרה לכאורה טבאוסום, מיהרו למקום, אך מצאו דלת מוגפת ומעט פרטים על המשפחה שהתגוררה במקום.
פייצ'י: "השכנים ידעו לומר מעט על המשפחה, אך רבים מהם ראו תנועת מסטרה במקום ואשה שמוכנסת לניידת". כמו כן, בדירה, כך מסרו עדי ראייה, נערך חיפוש מדוקדק ונלקחו כמה תיקים ומסמכים שנאספו באריזות קרטון. באותו יום נעצרו בדרבי ובלונדון חמישה אנשים נוספים החשודים שסייעו כך או אחרת לשריף. ביניהם אחיו, זאיד חוסיין, ואחותו, פרבין אקטור.
מרחב חמש דקות הליכה ממערכת העיתון בנוטינגהם נמצא משרד עורכי הדין. עו"ד מאט גור, בחור גבוה בשנות ה-30 לחייו, נזהר מאד בדבריו, בקושי מוכן לחשוף משהו על המשפחה שהוא מייצג. "למעשה", הוא מגלה, "סנגור אחד ייצג אותם, ואני קיבלתי את התיק לא מזמן".
עו"ד גוד מסביר כי כתב האישום נגד שלושת בני משפחת שריף טעם פורסם, ושהוא אינו יכול לגלות את סעיפי האישום. הוא מסכים לאשר באופן כללי כי "הרעיה מואשמת באופן ישיר בסיוע לבעלה בהכנות לפיגוע, ואילו האח והאחות מואשמים כי ידעו על כוונותיו של שריף ולא עשו כלום לסכל את תוכניתו".
הסניגור מציין כי בני המשפחה מכחישים שידעו משהו על התוכנית של שריף. "אני לא יודע לומר", הוא מציין, "אם הם מגנים את הפיגוע ומה דעתם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה לא רלוונטי". ולגבי מציאת גופתו של שריף בישראל, אמר עו"ד גוד: "בני המשפחה לא דיברו איתי אף מילה על רצונם לבקש את הבאת גופתו של שריף מישראל לקבורה כאן. אני לא יודע אם הם בכלל חושבים על כך ברגע זה".
גוד הוא אחד מ- 14 עורכים דין שעובדים במשרד בנוטינגהם. משרד בן שלוש קומות, שתי פקידות צעירות מנווטות את שיחות הטלפון הרבות בקבלה. גוד מודה כי רק לפני שבועיים קרא על הפרשה בעיתונים ולפתע מצא עצמו מגן על שלושת בני המשפחה, אבל אפילו כשנשאל מה העונש הצפוי להם אם יורשעו, הוא מקמט את מצחו. "זה מאד רגיש", הוא מתנצל על שאינו עונה ישירות לשאלה.
על מקום הימצאם הנוכחי של בני המשפחה, הסכים רק לומר כי הרעיה עדיין נמצאת במעצר, ואילו האח והאחות שוחררו. "תבין", הוא הוסיף, "הכל פה רגיש מדי, עדיף שלא לפתוח את הפה".