זוועה וסיוט בפסטיבל ישראל

קשה להאמין שמיצג הזוועה, שהוצג אמש (א') על במת תיאטרון שרובר במסגרת פסטיבל ישראל, עבר איזשהו סף של ביקורת. קשה להאמין שאנשים בעלי מטען יצירתי עשיר כמו המנהלת האמנותית של הפסטיבל, אופירה הניג, או בעלי פרספקטיבה רחבה כמנכ"ל הפסטיבל, יוסי טלגן, אישרו את מה שהעלה המרכז לתיאטרון של עכו - פרוייקט "ישראלה שלמה". אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. האירוע המוחי הזה קבע שיא חדש, שייזכר לדיראון עולם כנקודת שפל, מהנמוכות ביותר שידע הפסטיבל מימיו.
מדובר בהפקה יומרנית, שמנסה לומר משהו פרובוקטיבי על החברה הישראלית, יורה לכל הכיוונים ובסופו של דבר גם לעצמה בראש. במשך רגעים ארוכים קיוויתי שהכדור המטפורי יפגע בי ובלבד שמשהו יפסיק את הסבל.
"ישראלה שלמה" בנוי במתכונת של תוכנית אירוח טלוויזיונית מופרעת בהנחייתו של איש הרדיו הוותיק יובל מסקין. הוא מראיין אנשים מהקהל על ילדותם, מעלה זיכרונות כחול-לבן או אסוציאציות, בעיקר עם הקשרים מלחמתיים. בין הראיונות מופיעה השחקנית סמדר יערון, בתפקיד "ישראלה שלמה", כלה יפהפייה ונוירוטית עם מכנסונים לבנבנים קצרצרים כשבאזור איבר מינה רקום מגן דוד כחול. רוצה לומר: "סימבוליזם פטריוטי על הזין". לא שיש עם אמירה מסוג זה בעיה, כל עוד היא מלווה באיזשהו מטען אמנותי ראוי, במקרה הנוכחי מדובר בביזוי לשם ביזוי או פרובוקציה לשם פרובוקציה. את כל הפרודוקציה המגובבת הזו ניהל ביד רמה השחקן מוני יוסף, בתפקיד מנהל הבמה שמפעיל את הקהל, שנדמה כי שיתף פעולה בעיקר מחוסר נעימות.

"קקי פיפי" זה מסריח

"אני ציונה כוכב הצפון, מתכבדת בזאת בשם כל התפוצות והתקוות המתנפצות", מדקלמת יערון, "אני ישראלה פנינת המזרח התיכון, מתרגשת בזאת בשם כל הזיקפות הרופסות בשם המשפחות ההרוסות, בשם ההתמוטטויות, ההתאבדויות ולתפארת מדינת ישראל".
אם לא הבנתם או אם מצמצתם ופספסתם, אל תדאגו, זה יוסבר שוב: "משואת השקרים, משואת ההבלים, משואת שנאת חינם יום ולילה. משואת הדמים, השה התמים ומשואת הילדים של אללה. ראה אדוני והבט בי, כי הייתי זולה… אני ישראלה מתכבדת בזו להדליק את בערת הבורות, בערת הבערות....".
גם אם הכוונות היו כנות, זה לא מספיק לצעוק "קקי פיפי", במיוחד לא על במת פסטיבל ישראל. זה לא עניין של מכובדות, חלילה, אלא עניין של יושרה אינטלקטואלית ואמנותית. כשמשאירים קקי ופיפי על במה במשך שעה וחצי, אין מה לעשות, זה מסריח. קבוצת היוצרים והמשתתפים בפרוייקט אינם אחראים לכישלון, אם כי יש לתהות כיצד קבוצה זו, שמורכבת מאנשים מוכשרים ובעלי רקורד עשייתי עשיר וצבעוני, טעתה לראות בעשייה הזו מופע ראוי. מי שכשל בנתינת האשרה לעליה לבמת הפסטיבל היתה ההנהלה, שערבבה בין אג'נדה אידיאולוגית לבין אמירה אמנותית בעלת משקל סגולי כלשהו. מקומו הטבעי לכאורה של מופע מעין זה היה במסגרות כמו פסטיבל עכו לתיאטרון אחר או תיאטרון פרינג' כזה או אחר וגם שם ספק אם היה עובר את ועדת הקבלה.