שתף קטע נבחר

זנב לעיריות

פעם עשו ראשי העיר את תפקידם מתוך תחושת שליחות, בהמשך כמקפצה לליגה הלאומית ואילו היום נדמה שאין דורש לג'וב נטול הכיבודים הזה. וגם אנחנו אשמים


לא סביר שתראו שובל תגובות ארוך למאמר הזה. אנחנו מדברים על הבחירות המקומיות – שתי מילים שצירופן יש בו להפיל תרדמת על האזרח הממוצע. 40 אחוז השתתפות בלבד נרשמו בבחירות המקומיות שהתקיימו אתמול בירושלים ובחיפה. המועמדים לראשות העיריות היו, בואו נישאר מנומסים, לא סקסים. כמעט לא מוכרים. לא ליגה לאומית. מבחינת ההד הציבורי והתקשורתי אפשר היה לחשוב שמדובר בבחירות לוועדת קישוט בשכונה ד' של עיירת פיתוח נידחת, ולא בבחירות לראשות בירת ישראל והעיר בעלת מספר התושבים הגדול ביותר.
אדישות הציבור והפוליטיקאים – מין הסכמה שבשתיקה בין שני המתרסים שמדובר במשהו לא חשוב ולא-ממש-עקרוני – הביאה למצב שבו מסוגל מתמודד שבא משום-מקום, כמו ניר ברקת, להתמודד מול מועמד שבא ממחנה המיעוט החרדי על ראשות ירושלים. והחרדי ינצח.
הרשויות המקומיות – או, באופן מעשי, החיים האמיתיים והיומיומיים בישראל, חיי הפרט והקהילה – הופקרו זה מכבר על-ידי המפלגות והפוליטיקאים, בבחינת "אזרחים? שידאגו לעצמם. הם לא בתחומי העניין או הטיפול שלנו".
רוני מילוא, לשעבר ראש עיריית תל-אביב (וללא ספק מי שיצק מהות בטלנית שוברת-שיאים בתפקיד), התארח אתמול אצל שלי יחימוביץ' וניסה להסביר מדוע הפסיקו הבחירות המקומיות לעניין את המפלגות והפוליטיקאים. "יש מצב שהפוליטיקה המקומית לא מתגמלת כמו הפוליטיקה הארצית", הבהיר. "כראש עירייה, אתה ממש עבד לבעיות של העיר... בתפקידים הלאומיים אתה פחות במגע עם האזרח, פחות משועבד לבעיות היומיום של החיים".
קולטים? מה שמילוא אומר, במילים פשוטות, הוא שתפקיד ראש עירייה מחייב את הפוליטיקאי ממש לעבוד, לדבר עם אנשים, להתייחס למצוקותיהם ואולי אפילו לפתור אותן – וזה, הרי, לחלוטין בלתי נסבל. מגע עם האזרח? בעיות היומיום של החיים? אתם השתגעתם? בשביל זה נהיינו פוליטיקאים?
הפוליטיקאי הישראלי העכשווי – סוג של טרמפיסט נצחי ודקדנטי, נטול מטרות ציבוריות או עקרוניות זולת אלו שלו – תופס את עצמו כמי שפנה לפוליטיקה על מנת ליהנות ממנעמי החיים והשלטון, ואליהם יוכל לשלוח יד, כמובן, רק בקריית הממשלה או הכנסת, ולא באיזו לשכה זנוחה בבניין עירייה אי-שם. מנעמי השלטון אמורים לכלול כיבודים, עסקאות עם בעלי אינטרסים היודעים לשלם בדרך זו או אחרת וגישה לבוסים הגדולים של המדינה – שום דבר שקשור לצרכיו של האזרח כפי שהם מושלכים לפתח ראש העיר.
משום כך רואים פוליטיקאים ברשויות המקומיות סוג של ניתוק מהזרם המרכזי, קבורה בעודם בחיים. אם בשלב העתיק הגיעו לעיריות אנשים שראו יעוד בניהול ושיפור חיי היומיום של עיר ואזרחיה – אישים דוגמת אבא חושי, שלמה להט וטדי קולק – הרי שבשלב הביניים שימשו העיריות מקפצות זמניות, תחנות-מעבר זריזות, לפוליטיקאים בדרכם למעלה (מילוא, מצנע) וכעת, בשלב הסופי, הן עומדות מרוקנות כליל מתוכן וביקוש, שלל קל בידי פוליטיקאים זוטרים או אלמונים גמורים, שאין לדעת מה מבוקשם האמיתי.
כאזרחים, האשמה גם בנו. נדמה שתושבי ישראל איבדו כל עניין בסביבתם המיידית, בקהילתם, או ביכולתם לתרום משהו בעצמם, והם מעדיפים לשאת עיניהם לפוליטיקה הארצית והלאומית, כאילו תשפיע ועידת עקבה, בדרך כלשהי, על חצרם המוזנחת, על כבישיהם המרופטים, על ניקיון רחובותיהם או על שירותי המעון והחוגים הניתנים לילדיהם. נחשו מה? הקלפי הלאומית – ממנה, כמובן, לא תחלמו להבריז – תשפיע על חייכם בשנתיים-שלוש-ארבע הקרובות הרבה פחות מכפי שתשפיע הקלפי המקומית, אליה לא מצאתם זמן או עניין להגיע.
ברחבי העולם המערבי הולכת וגוברת המודעות הקהילתית, מתוך ההבנה כי החיים הם מה שאתה, שכנך וראש עירייתך תעשו מהם. בישראל כולם מחכים לאריק. תמשיכו לחכות.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים