נחוש, אבל במידה
הנשיא בוש, בדרכו הנחושה, הורה לאנשיו שעד סוף הקדנציה השניה שלו הוא רוצה לראות את מוקש המזרח התיכון מפורק, מנוטרל וארוז היטב. הבעיה היא שאין לו כל הכלים לביצוע המשימה, ושהשעון מתקתק, לא רק בירושלים ובעזה - אלא גם בבגדד
לפני כמה שבועות ביקר בישראל מושל קולורדו, ביל אוואנס. אוואנס הוא יליד טקסס, מהכוחות העולים של המפלגה הרפובליקנית, וחבר אישי קרוב של ג'ורג' וו. בוש. "אל תטעו בנשיא", אמר אוואנס למארחיו. "הוא איש שמתרכז במשימות מעטות, הולך אחריהם עד הסוף ומבלי לסטות לאחרות, ומשיג אותן. והשלום במזרח התיכון הוא משימה של ג'ורג' וו. בוש".
הצמרת הישראלית לא נזקקה לעדות האופי של אוואנס. השבועות האחרונים לימדו את אריאל שרון משהו על כוונותיו של הנשיא האמריקני, ועל הדרך הפשוטה אך אפקטיבית שבה הוא יוצא להשיג אותן. כמוהו, גם רוב אנשיו - מקונדוליסה רייס ועד דונלד ראמספלד - פועלים מתוך הנחת עוצמה, התעלמות מדקויות ואיום מרומז. היחיד שיוצא דופן, וגם הוא לא בהרבה, הוא שר החוץ קולין פאואל.
וההנחייה שקיבל הצוות הזה מבוש ברורה: עד סוף הקדנציה השנייה שלו הוא רוצה לראות את מוקש המזרח התיכון מפורק, מנוטרל וארוז היטב. לפי ההיסטוריה הלא ארוכה שלו, הוא עשוי אפילו להגיע לאמצעים שקודמיו ברחו מהם, כמו משלוח כוחות לאזור ואיומים ישירים על הצדדים.
יותר מנשיא אחד כבר ניגש למוקש הזה נחוש ומלא כוונות טובות, ומצא את עצמו בסופו של דבר אוסף את השברים. אבל אנחנו עדיין בשלב הכוונות, והרבה לפני המבחן הסופי. הבעיה היא שלבוש, על פי כל הסימנים, אין כרגע יותר מאשר נחישות ועוצמה: לא תכנית מפורטת, לא החלטה כיצד להגיב למקרים כמו התפרצות האלימות האחרונה וספק אם גם ידע אמיתי איך מטפלים באין ספור המכשולים שמערימים הצדדים.
השאלה היא כמה זמן יש לו. השעון מתקתק לא רק בירושלים ובעזה, אלא גם בבגדד: בלי יותר מדי תשומת לב תקשורתית, מתגלגל בעיראק תסריט שלא בהכרח מבשר טובות. ממשל עצמי עיראקי עוד אין, וספק אם יהיה; יותר ויותר מתחילים הנציגים האמריקנים שם לתפוס את עצמם לא במונחים של מי שבאו לעשות סדר ולצאת, אלא של מי שבאו לטפל באוכלוסיה בעייתית ("אנחנו כוח כובש", אמר בשבוע שעבר פול ברמר, ראש המנהל האמריקני בעיראק, לראשי השבטים העיראקים איתם נפגש, והם יצאו מהאולם במחאה). פיגועי הירי תכופים למדי, וגובים מחיר שבועי. אם יימשך הבלגן, הדעת נותנת שהתרחיש הלבנוני בפתח.
במצב כזה, עלולה להתקרב הנקודה שבה האמריקנים אומרים די. ומהבחינה הזו, חלון ההזדמנויות אינו אינסופי. במוקדם או במאוחר, ישראל והפלסטינים יצטרכו להחליט אם הם עוברים דרכו או סוגרים אותו על האצבעות האמריקניות, ועוד יותר מזה על הראשים של כולנו.
לפנייה לכתב/ת 
