27 שעות ברכבת הכחולה

מסע דה-לוקס

הרכבת הכחולה מורכבת משתי מערכות של 18 קרונות כל אחת (כולל קרון כביסה), באורך כולל של 395 מ'. שתי המערכות, transet 1 ו-2, זהות כמעט לגמרי. בראשונה 82 נוסעים ב-41 סוויטות; מערכת 2 מסיעה 74 נוסעים ב-37 סוויטות, כולל קרון הרצאות וכינוסים. כל סוויטה כוללת אמבטיה או מקלחת פרטית, מערכת שמע, וידאו ורדיו. קרון אחד משמש כמועדון, אחד כחדר אוכל, השלישי כסלון לשתייה, עישון או סתם משחקים, והרביעי כמטבח. חלונות הרכבת, אגב, אינם ניתנים לפתיחה. הכל סגור, אבל האוויר מכוון בכל תא בהתאם לדרישת הנוסע.

הרכבת הכחולה לא נוסעת על פסים כמו רכבת רגילה. היא טסה בעזרת מתלים קפיציים מיוחדים, מערכת דומה לזו שקיימת ברכבות הטוקאידו ביפן. על היציבות שמעניקים המתלים יעיד ניסוי קטן שערכתי: בתחילת הנסיעה מילאתי כוס במים עד שני מ"מ מהעטרה. אחרי 27 שעות, בסוף הנסיעה, חזרתי ובדקתי את הכוס. אפילו טיפת מים אחת לא נשפכה. הרכבת, אגב, אטומה לרעשי הקטרים (יש תמיד שניים כאלה) ולכל רעש חיצוני.

מערכת הפינוקים מתחילה עוד לפני הנסיעה, בתחנת היציאה בפרטוריה, בסלון המפואר לקבלת הנוסעים – ה-vip lounge. כאן מתחילה החגיגה עם משקה ראשון וסנדוויצ'ונים. שניים-שלושה קילומטרים לתוך המסע מקבלים האחרונים חיזוק בדמות ג'ין וטוניק כפול עם ביסקוויט אנגלי מלוח, והנסיעה מתחילה בשתי רגליים ימניות - גם אם לא לגמרי יציבות.

על תפעול מלון הפאר המתנייע הזה אמונים 28 אנשי צוות - מנהל הרכבת, מנהל החדרים, עשרה שרתי חדר, מנהל מסעדה, שלושה שרתי בר וחדרי אירוח, חמישה אנשי מזון ומשקאות, שף וסו-שף, טבח ושלושה עוזרים (יש גם שני מכונאים, וכמובן נהגים שמתחלפים מדי כמה תחנות). החשוב מכולם הוא השרת, האיש שדואג למלא באופן אישי כל בקשה של הנוסע. טוב, כמעט כל בקשה. בכל תא קיים כפתור קריאה אל שרת החדר, שמתייצב בכל שעה נתונה במשך הנסיעה. מדהים כמה שהטריק הזה תורם לתחושה של מסע דה-לוקס.

הקשר האישי אל השרת הוא רק חלק ממערכת התקשורת שמציעה כל סוויטה. פרט לטלפון חיצוני, נגישות למוזיקה ולווידאו (שלושה ערוצים), כל תא מצויד גם בצג המראה און-ליין את הדרך, יום ולילה, במבט מ'תא הטייס'. כמעט מיותר לציין שכל נוסע יכול גם להתחבר לאינטרנט, אבל זה אולי השירות הכי פחות מבוקש ברכבת הכחולה. בכלל, אף אחד לא מסתגר בסוויטה שלו אלא לטובת כמה שעות של שינה - או עיכול. וברוך השם, יש הרבה מה לעכל.

ארוחת ערב שהיא אורגיה רומאית

קרון המסעדה של הרכבת הכחולה מזכיר את הסלונים של התקופה הוויקטוריאנית; התפריט, לעומת זאת, מזכיר את הימים הטובים של האימפריה הרומית.

ארוחת הבוקר היא חגיגה: ארוחה אנגלית אמיתית עם שעועית אדומה, כמה סוגים של נקניקיות - וכמובן הדג המפורסם קיפר (המלצר, אגב, אמר לי שזה דג מקומי. בירור נוסף העלה שזה נכון, רק שהמקום הוא סקוטלנד). בצהריים הארוחה ספורטיבית-משהו, עם תפריט שמציע דגי-ים מקומיים לצד בשר, אבל בערב הכל מקבל ממדים של אורגיה רומאית כהלכתה. המבחר כולל לא פחות מ-11 מנות: החל מקייפ אויסטרס, דרך ביף וולינגטון עם פודינג אנגלי וכלה בגבינות, שמוגשות עם פורט מקומי. הכל מוגש בכלי חרסינה אלגנטיים, סכו"ם כסף מצוחצח ומפות שולחן מהודרות עם סמל הרכבת. התפריט, אגב, כולל אופציות צמחוניות ואפילו כשרות (יש להזמין מראש).

לגבי תפריט היינות, נגיד ככה: גם מי שמעביר את ימיו בשתיית מיץ פטל יכול לבחור כאן כל יין, ואין שום סיכוי שיעשה טעות. גם כי התפריט משובח, וגם כי הסומלייה של הרכבת תמיד שמח להמליץ על היין המתאים ביותר למנות. הרשימה ארוכה ומגוונת, עם דגש על יינות מקומיים, ומגישים גם ברנדי, פורט וגרפה. בקיצור, אפשר לעבור את הנסיעה עטוף באדי אלכוהול מכל הסוגים ובכל הצבעים, בכל שעות היום והלילה. מצד שני, אפשר פשוט להתמסטל מהנוף.

לא לעשות כלום

הדרך דרומה, בין פרטוריה לקייפטאון, נמתחת על פני 1,600 ק"מ. הירידה המשמעותית - נקודת המוצא גבוהה ב-1,350 מ' מנקודת הסיום - מצטמצמת לקטע האחרון של הנסיעה, באזור הכרמים של סטלנבוש.

עכשיו תשאלו, מן הסתם, מה עושים במשך 27 שעות ו-1,600 ק"מ. ובכן, הרעיון הוא לא לעשות כלום. יש מה לראות, וזה מספיק. הנוף משתנה באופן די דרמטי לאורך הדרך: בקטע הראשון עוברים בין מכרות הזהב של יוהנסבורג, לרגלי הרי הפסולת הנבנים כפירמידות קטועות פסגה. ולא, זה לא נראה כמו חיריה; יותר כמו מבנים של בני האינקה.

בהמשך עוברים חלק חקלאי שנמשך עד העיר קימברלי, מקום שחב את פרסומו למכרות היהלומים שבו. לקראת ערב מתקרבים למדבר קארו (karoo), עם 'עמק החורבן', שבו מסתובבים בעלי חיים ממש בין חלונות הרכבת: יענים, גנו, צבאים. הם נשארים בסביבה עד רדת החשיכה. את כל המראות האלה אפשר לראות מכל חלון - בקרון הבר, במועדון, בקרון המסעדה (המשמש כבית קפה לפני ארוחת הערב), וכמובן בשלוות הסוויטה הפרטית, על כורסה מרווחת ועם כוס משקה, שמגיע על טהרת הטעם והקרח.

עם רדת הערב מתחילים להתכונן לארוחת הערב המפורסמת של הרכבת הכחולה. מקובל להתייצב אליה עם ז'קט - רצוי אלגנטי - ועניבה, כמובן. אם אין כזאת, אפשר לקנות בחנות הרכבת.

אחרי הארוחה הכמעט-אינסופית אפשר לעבור לקרון המעשנים או לסלון המואר באור עדין, ולשמוע שם מוזיקה קלאסית. מאוחר יותר, כשחוזרים לתא, המיטה כבר מסודרת לשינה - כולל חלוק רחצה ושוקולד חם, אם מבקשים אחד.

באופן אישי, נדמה לי שההצגה הגדולה ביותר מגיעה בבוקר - בירידה התלולה שבין הרמה הדרום אפריקאית לשפת הים של כף התקווה הטובה. הרכבת מתפתלת דרך מראות כמעט סוריאליסטיים של כרמי הכף; השמש הנמוכה מפצלת את הטל המבריק על כל עלה של כל גפן. הרכבת יורדת כל כך לאט, שכמעט אפשר לגעת בגפנים. וכמובן, בקצה האופק רואים את הר השולחן - שמוקף בדרך כלל בערפל סמיך ותמיד נראה כאילו הוא נגמר בשמים. זה מראה שאי אפשר לשכוח, גם אם מתאמצים.

ביס יפה מהחיים הטובים

מסע התענוגות של הרכבת הכחולה, חשוב לומר, הוא לא דבר חדש. הפלא התחבורתי הזה קיים מאז שנת 1920 - עם הפסקה בזמן מלחמת העולם השנייה - ובמשך כל השנים האלה הוא נחשב למשהו כמעט פולחני, חוויה שכל איש העולם הגדול חייב לעבור.

מה זה אומר מבחינת התייר הממוצע? בעיקר שאם הוא סנוב שעוד לא יצא מהארון, זאת ההזדמנות שלו לעשות את זה. 27 השעות האלה הן ביס יפה מאוד מהחיים הטובים - במחיר שאולי אי אפשר להגדיר כשווה לכל נפש, אבל גם לא כקץ כל החסכונות.

החלטת ללכת על זה? עכשיו שב או שכב, שתה או תעשן, עם מוזיקה ברקע או בשקט מוחלט, ותהנה מעולם של נוחיות ואלגנטיות. ניקוי ראש על בטן מלאה. ההרגשה? תראו, באנגלית אומרים TO FEEL EXPENSIVE. אפשר לתרגם את זה ל'להרגיש יקר', אבל זה מפספס את הנקודה. מסע ברכבת הכחולה לא גורם לך להרגיש כמו מיליונר; הוא גורם לך, בהיעדר כל מקבילה עברית, פשוט TO FEEL EXPENSIVE . ואם אתם מבינים על מה אני מדבר - עושה רושם שזאת החופשה בשבילכם.