כמו כלים שלובים

אם אי פעם תהיה לי מערכת יחסים שתיראה קצת, טיפה, כמו מערכת היחסים של מוני מושונוב ושלמה ראבא, אני נשבעת שלא אבקש יותר בחיים שום דבר. אם אפשר רק שבן הזוג יהיה קצת יותר כמו מוני, כי בראבא מאחר הרבה, אבל חוץ מזה, מדובר במודל שהוא דוגמה ומופת לזוגיות.
כבר 30 שנה שהם רוב הזמן יחד, לפעמים קצת צפוף שם, ובכל זאת הם לא מצליחים להסתיר את העובדה שלמרות ואחרי הכל הם פשוט נהנים אחד מהשני. כשבראבא מתחיל לדבר על הנושא האהוב עליו, חיי הנמיות בים הבלטי, העיניים של מוני נוצצות. כשמוני מספר איך במלחמת לבנון בראבא ישן על שולחן, חמוש בקסדה ושכפץ, כי הוא פחד מנחשים, זה נשמע כמו הסיפור הכי רומנטי בעולם. כשבראבא הולך לעשות טלפון, מוני מגלה כמה הוא מעריץ אותו. כשמגיע החשבון, מוני משלם. וכשהם עולים יחד על במה, כל מילה מיותרת.
השבוע מעלה תיאטרון הבימה בשיתוף עם תיאטרון יידישפיל את ההצגה 'הקומיקאים' על פי מחזהו של ניל סיימון. סיפור על צמד בדרנים מזדקנים, שמרוב אהבה לא יכולים לסבול אחד את השני. פעם הם היו השם הכי חם בעולם הבידור, המערכונים שלהם הפכו לקלאסיקה ונכנסו לפנתיאון, אבל הזיקנה, האגו והעקשנות הבלתי נלאית הרסו להם את הכל.
מדובר בקומדיה (מצחיקה ומשמחת, ידגיש בראבא 50 פעם). ניל סיימון כתב אותה ב-75' באמריקה, לא היה לו הכבוד לפגוש את מוני ובראבא, זו בפירוש לא אוטוביוגרפיה, זה בכלל לא הסיפור שלהם, מה פתאום, אבל זה כן. זר לא יבין זאת.
בראבא: בעצם אנחנו סוגרים מעגל עכשיו. ההצגה הראשונה שהעלינו יחד היתה בתיאטרון חיפה, 'רומיאו ויוליה'. מוני היה רומיאו, הרומיאו הכי יפה שראיתי אי פעם.
מוני: טננננה.
בראבא: הכי יפה שראיתי. ואני הייתי מרקוציו, חברו הטוב של רומיאו שמוכן למות בשבילו.

- היחסים של הצמד בהצגה הם יחסי אהבה-שנאה עזים. זה מוכר לכם מהחיים?

מוני: "יחסי אהבה-שנאה זה מושג רומנטי. הייתי אומר שאלה יחסים מורכבים. הדוגמה הכי נכונה לזה היא מגנט: יום אחד נדבקים אחד לשני, אבל אם יום אחד אתה שם אותם הפוך, הם לא מתקרבים. העניין הוא שמעל הכל יש קבלה טוטאלית. בראבא מקבל אותי בצורה טוטאלית לחלוטין, אני חושב שיותר ממה שאני מקבל אותו. הרי לא סתם אתה נהיה צמד. אני מתחבט בדבר הזה כבר שנים. אני מנסה לגלות מה זה הדבר הזה שעובד בינינו, ואני לא בטוח, עדיין חוקר את זה. אנחנו כל כך שונים, אבל יש שם משהו שהוא על גבול ההערצה כמעט. אני מעריץ את יכולת האלתור שלו, את היכולת שלו להעביר כל דבר דרך הקיבה שלו.
"אפילו בחזרת קריאה, כשרק צריך לשבת ולקרוא את הטקסט, הוא נכנס לזה לגמרי, ולפעמים זה גם יוצר בעיות כי עדיף לפעמים לקחת נשימה ולעשות את הכל בנחת, אבל ככה הוא. אני מקבל אותו והוא אותי. אני לא מכיר פרטנר שמקבל אותי כמו שבראבא מקבל אותי. זה לא שלא היו חילוקי דעות ורגעי הדאון ורגעים קשים וריבים והופעות שהן סיוט. היה הכל.
בראבא: זה משהו לגמרי סימביוטי. יחסי תלות מצד אחד, וגם תחושת ביטחון גדולה. אני מעדיף להופיע איתו מאשר בכל וריאציה אחרת. זה כמו כלים שלובים, כי אני יודע שאיתו אני לא יכול למעוד, וברוב המקרים, כל ההופעות שלנו יחד, כולל החלטורות הכי נידחות, היו מענגות, משמחות ומפרקות. זה אף פעם לא היה עבודה, זה תמיד היה בילוי. 'הקומיקאים' היא הצגה יוצאת דופן, כי באיזו דרך משונה ומשמחת היא נוגעת בחיינו האישיים והמקצועיים, בהקצנה אמנם, אבל היא נוגעת במשהו שקשור להתבגרות המשותפת שלנו, למסע המקצועי שעשינו ב-30 השנים האחרונות. זו פעם ראשונה שאנחנו עושים משהו שכאילו נכתב לנו, שמדבר עלינו. באף אחת מההפקות בעולם של המחזה הזה לא ביצעו אותו זוג קומיקאים שהיו גם בחיים שלהם צמד שעובד ביחד. מהבחינה הזו, זו הופעת בכורה עולמית.
מוני: בפעם הראשונה שקראנו את המחזה היתה לנו תחושה מוזרה שרגע, זה החיים שלנו כתובים פה, כאילו ניל סיימון באמת הכיר אותנו. כמובן שיש אי דיוקים, אני לא יורק עליו ולא תוקע לו את האצבע בחזה כמו בהצגה, אבל הדברים האלה נמצאים: הקטנוניות והוויכוחים וההצגה שחייבת להימשך למרות הכל.

- ההבדל בין הבמה לחיים מטושטש לגמרי בהצגה, והחיים של הגיבורים נראים כמו פאנץ' ליין אחד ארוך. זה משתלט עליכם גם בחיים?

בראבא: פה ושם. גיבורי המחזה הם מצחיקנים אובססיבים. אני לא חושב שאנחנו לגמרי כאלה, אבל יש בנו את זה, בטח.
מוני: הרבה פעמים אנשים מצפים מבדרנים להיות אנשים מצחיקים תמיד, ופתאום אתה רואה אותם בחיים הפרטיים שלהם והם לא מצחיקים. לא רק שהם לא מצחיקים, הם גם נורא רציניים, ולא רק שהם רציניים הם גם נורא כועסים. אני זוכר בפעם הראשונה שראיתי הופעת בידור, הייתי בטוח שאני אלך מאחורי הקלעים ותהיה אותה אווירה ואותו חן שהיה על הבמה, ולא היה, וזו סטירת לחי איומה. אני חושב שזה מה שקורה לפעמים לאנשים שפוגשים אותנו בחיים ומגלים שאנחנו בעצם משהו אחר.
בראבא: מי סיפר לי את זה פעם? באיזה קרקס היה ליצן אחד נורא מצחיק, הקהל נורא אהב אותו, ויום אחד מישהו מהקהל רצה להודות לו אחרי ההופעה. הוא בא אליו מאחורי הקלעים וראה אותו בוכה, אז הוא אמר לו 'למה אתה בוכה?', אז הליצן אמר 'אני לא בוכה, אני נח'.
מוני: ופתאום, בהצגה הזאת אנחנו מרשים לעצמנו להיות גם עצובים, לא רק מצחיקים. זה משהו שלא עשינו עד היום.
בראבא: אני מבקש להדגיש, זו הצגה מצחיקה ומשמחת, חשוב לציין את זה.
מוני: אה, ברוך הבא, זה בראבא המתקן, תכירי.

- אתם עוד צריכים להיזהר אחד מהשני, או שאחרי כל השנים הכל מותר?

מוני: מה פתאום הכל מותר. מאוד נזהרים, וזה רק מתחזק עם השנים, הזהירות, לא לדרוך, לא להכעיס, לדעת איזה תהליך הולך לקרות לנו עכשיו. תמיד לקראת סוף החזרות יש מתח, וצריך לעבור את הגל, נזהרים לא ליפול לשטויות שהיינו נופלים אליהן פעם, לדעת להקשיב. זה מאוד מוזר, אבל אנחנו לא נכנסים אחד לנשמה של השני, רק בעבודה. במערכת היחסים האישיים בינינו יש סוג מסוים של ריחוק, ריחוק שאי אפשר בלעדיו, כי כבר יש לך גם משפחה וחלומות נוספים. כמובן שהיינו יותר חברים כשהיינו ילדים ולמדנו באוניברסיטה והיינו רווקים וחלקנו דירה משותפת, אבל החיים זורמים והיום יש יותר הפרדה.

- ולא היו תקופות שנמאס לכם ורק רציתם לבד?

מוני: ברור שהיו, וגם כל אחד ניסה לבד. לא ניסינו אף פעם לצאת לערב בידור לבד, זה לא, אבל קולנוע וטלוויזיה עשינו לבד.
בראבא: את הילדים עשינו לבד.
מוני: נכון, זה כן. לבד.
בראבא: היתה התלבטות בעניין הזה, בסוף החלטנו לבד.
מוני: אבל זה אף פעם לא היה טוב כמו שזה היה ביחד. הכל התחיל מזה שאני הערצתי את בראבא בשנים שהוא לא הכיר אותי בכלל.
בראבא: בכיתה ב'.
מוני: אמרו, יש אחד בלהקת פיקוד מרכז, אתה חייב לראות אותו. הוא היה תופעה.
בראבא: הייתי כל כך מתוסכל מזה שהעיפו אותי מקורס טיס שאמרתי, אני אתן הכל לחיילים. זה היה חולני ממש. הלהקה כבר היתה מזמן באוטובוס, ואני הייתי שר לחיילים עוד שש שעות. שנאו אותי ברמה שאי אפשר לתאר. מה אני אעשה, היתה לי תחושת אשמה שאני לא טייס. זו היתה תקופה נורא ציונית, אבא שלי היה חלוץ מטורף. כשאבא שלי הגיע לארץ הוא כל כך שמח, הוא פצח בריקוד ונפל לתוך אבץ רותח.

- הצלחתם לשנות אחד את השני קצת?

מוני: לא, אני לא חושב.
בראבא: לא הצלחנו לשנות את עצמנו, איך נשנה אחד את השני?.

- קשה להתעסק ככה בזיקנה, לשחק אנשים שנגמר להם הסוס, שקרובים לסוף?

מוני: לנו לא נגמר הסוס. אנחנו סובלים מעודף אנרגיות.
בראבא: זה לא בא מהמחזה, זה כל הזמן נמצא, תחושת הגעגוע. אין יום שעובר בלי שאתה רגע מתחבר לתחושה הזו של עלומים שחלפו, עתיד הולך ומתרוקן, זמן שאול. לדעתי, החיים היו צריכים ללכת לגמרי הפוך, כל השיטה פה דפוקה. אנשים היו צריכים להיוולד בני 100, לאט לאט, בגיל 96 ללכת לגן, בגיל 88 לגמור יסודי, בגיל 82 להתגייס לצבא, 79 להשחרר מהצבא, ואז אישה, ילד, משכנתא. ככה בגיל 50 הכל כבר מאחוריך. יש לך ילדים בני 70, אשתך הולכת ונהיית צעירה כל הזמן, וכל החיים לפניך.
מוני: חוץ מפוליטיקאים, שככל שהם מזדקנים הם נהיים יותר אמביציוזיים, במשחק ובבידור כל שינוי קטן וכל פיפס שאתה עובר נהיה יותר דרמטי, כי אתה מתבגר מול הקהל שלך. יש אנשים שנותנים לי קומפלימנט ואומרים 'גדלנו עליך', ואני מסתכל על האיש שאמר לי את זה והוא נראה לי הרבה יותר זקן ממני. אני לא מבין את זה, זה מבלבל ומביך ומבהיל.
בראבא: לי זה נורא מוזר שאנשים צעירים אומרים 'גדלנו עליך'. אני לא מבין על מה הם מדברים. כשאני הפסקתי לעבוד ב'זהו זה' הם עוד לא נולדו, והם אומרים לי ברמזור 'גדלנו עליך', ואני לא מצליח להבין איך זה יכול להיות. אני חושב שזה קרה בעיקר כי לא היתה להם ברירה. היה רק ערוץ אחד, כולם הלכו לישון באותה שעה, כמו בקייטנה.
מוני: תפסיק, לא נכון, היה לנו חן לא נורמלי. נכון, היה רק ערוץ אחד, אבל כזה כמו שאנחנו עשינו ב'זהו זה' לא היה.

- אתם רואים הרבה טלוויזיה?

מוני: אני רואה הרבה ספורט, למרות שאני כבר לא נהנה מזה כמו פעם. זה כבר הפך קצת לעבודה. אבל התמכרתי לבייסבול, שזה בכלל בעיה, סטייה.
בראבא: אני לא רואה ספורט. מוני מייצג אותי בצורה טוטאלית בתחום הזה.

- מה מרגיע אתכם?

מוני: אני לא יודע לנוח, ואני חושב שגם בראבא לא.
בראבא: בשבילי להיות על הבמה זו המנוחה הגדולה ביותר. אני לא יכול אפילו לדמיין את עצמי בלי זה. זה מציל אותי. אני, גם כשאני ישן המוח שלי זז. הרי אני משקיע את עצמי בלי סוף בדיונים בלתי פוסקים עם עצמי, ואני מנסה להתחיל להתייחס לחיים בפרופורציות, אבל זה לא עובד. אני מתעקש לעבור את זה קשה, ואני צריך להפסיק עם זה. זה מעייף. זה מענה. אבל בסוף אני אמצא את הדרך. וכמו שאמרו הסבתות, רק שלא יכאב. פעם היינו צעירים, לכל הרוחות, למה אי אפשר עוד פעם.

- לאן הייתם חוזרים?

בראבא: אני מתגעגע לנגן באקורדיון, אבל ברצינות.
מוני: נו, עכשיו יש פריחה בעניין הזה, אתה יכול פה לעשות המון דברים.
בראבא: כן, קיבלתי הצעה מלהקה צוענית, אני שוקל את זה.
מוני: אבל אתה צריך להתאמן, זה לא בא ככה.
בראבא: גדלתי עם האקורדיון. באותו זמן היה רק אקורדיון אחד בארץ, והוא עבר ממשפחה ממשפחה, מבית לבית, כולם ניגנו חודשיים-שלושה והעבירו אותו הלאה. אז היה לי סוג של כישרון שלא ממש בא לידי מימוש.
מוני: במלחמת לבנון הופענו מול חיילים. בראבא בדיוק היה באמצע הקטע של יאצק, היה מאג מאחורי האוהל שבו הופענו, אבל אנחנו לא ראינו. פתאום החיזבאללה יורים. האינסטינקט הראשוני של בראבא היה להתחבא מאחורי האקורדיון.
בראבא: נו, והוא הציל את חיי.
מוני: אחר כך אמרו, נגמר, נמשיך בהופעה, ואתה לא היית מוכן בשום פנים ואופן.
בראבא: 'ילקוט הכזבים' נהיינו. הגענו לגיל הזה שהעבר הוא החלק המרכזי בחיינו.
מוני: לא, אתה טועה. פשוט יש כל כך הרבה זכרונות, אני רואה פלאשים מול הפרצוף עכשיו. באמצע בלילה, לפני ההופעה, אני מתעורר ואני רואה את בראבא ישן על שולחן עם שכפץ וקסדה. אני ראיתי אותך. לא האמנתי. הבנאדם ישן, קסדה על הראש, שכפץ, הכל, מונח שם על השולחן כמו איזה אני לא יודע מה. איך יכולת לישון ככה? איך יכולת לישון עם קסדה? תסביר לי.
בראבא: הייתי צריך להיות מוגן בו זמנית גם מהחיזבאללה וגם כי היו נחשים ארסיים במקום הזה.
מוני: אה, אז בגלל זה ישנת ככה. טוב שאתה פותר לי את זה. כל השנים ניסיתי להבין מה זה היה הדבר הזה.
בראבא: מה זאת אומרת? היו שם נחשים.
מוני: איזה נחשים, בחייך.
בראבא: טוב, אני מציע להתחיל מהתחלה ולעשות ראיון קל, משמח ומזמין את הצופים.