אוכלים מספרים: הדיאטה שגמרה אותי

שתי הבחורות שנכנסו לחנות הספרים היו מהסוג המושלם. גופיותיהן צמודות, חזותיהן תפוחים, גוון עורן נראה כמו הונדס בגרפיקה ממוחשבת כדי להיות הממוצע הבלונדו-ים-תיכוני האופטימלי, ציפורניהן פרנץ' מניקור, לק אדום על ציפורני הרגליים, מבטים קרירים שאומרים: כרגע ירדנו מהגראנד צ'רוקי העומד על המדרכה ממול, רואה? אנחנו בדרכנו מהאירובי לקפה, אל תעיז לפנות אלינו אלא אם אתה עורך-דין מועסק/שותף זוטר בבנק השקעות/בעל סטארט-אפ ביו-טכנולוגי שהונפק בהצלחה ובוגר מכון כושר צמרתי.
אחת מהן עיינה ב"יש אלוהים" של קארין ארד. השניה נטלה את "לאכול ולרזות" של רחל גרנות. ארד הושארה בחנות. גרנות נלקחה לקופה. הגרנד צ'רוקי המריא, כנראה בדרכו לאחד מבתי הקפה המדוגמים הנוכחיים לחוף ימה של ת"א.
ניגשתי ל"לאכול ולרזות". מה נשים רוצות היא שאלה המסקרנת כל גבר, אבל אני מוסיף לה טוויסט אישי משלי: מה רוצות נשים שאין לי סיכוי להשיג איתן אפילו דיאלוג שאורכו יעלה על "סליחה, אתה יוצא?" באזורי החניה המצומצמים של מסעדות הרצליה פיתוח.

הפסיקו להרגיש, התחילו לספור

"לאכול ולרזות", אלבום מהודר, כריכה קשה בצבע אדום בוהק עם שוליים לבנים – גוונים שהונדסו בגרפיקה ממוחשבת כדי להפוך את הספר למשהו שלא תוכל להתעלם ממנו על המדף – הוא ספר הדיאטות המשפיל והנורא ביותר שתראו בזמן הקרוב. ברוכים הבאים לעולמם המסויט של המזון הידוע בשמו 130, המזון המוכר כ-600, והמשקה הנודע 150. אנחנו מדברים, בהתאמה, על שקית במבה, לחמניית ג'בטה וכוס קפה הפוך. אבל ב"לאכול ולרזות" נשללו מהמאכלים האלה שמותיהם האנושיים, המוכרים, והוחלפו בכותרות ענקיות, אפורות, היושבות מתחת לצילומיהם הגדולים: כל כותרת – מספר. אך ורק מספר. המספר גדול, בולט, ענק – כמו תמרור אזהרה עצום. המספר הזה הוא, כמובן, ערכו הקלורי של המזון, כלומר הפרט היחיד החשוב בו. כמה הוא משמין. מתחת למספר הגדול, באותיות דפוס קטנות בהרבה, מפורט שמו האנושי המוכר של המאכל. קבלו לפיכך בתשואות את 200 (כריך פסטרמה וירקות), 320 (מנת פסטה ברוטב עגבניות), 400 (שניצל עוף+תפוח אדמה אפוי), 80 (מנת פופקורן) ועוד עשרות ממזונותיו של האדם, המוצגים בספר הזה, כולם, כערכים קלוריים.
השיטה מעוררת השתאות ומחרידה בו-זמנית: על דפי הכרומו הגדולים פרוסים, במרווחים גדולים, תצלומיהם המוגדלים של המזונות השונים, מתחת לכל אחד מתנוסס מספרו הקלורי. קוראי הספר – שלמעשה אינם נדרשים להרבה קריאה, כל העסק גראפי כמעט לחלוטין – אמורים ללמוד כאן, בפועל, שפה חדשה: קלורית שוטפת. זכרו את שמו של כל מאכל קיים בשפה הקלורית (מספר) ושכחו את שמו המוכר (מילים). ארוחותיכם יחדלו להיות צירוף של מאכלים וטעמים, ויהפכו להיות צירוף מתמטי. הפסיקו לאכול; התחילו לחשב. הפסיקו להרגיש; התחילו לספור.

מטריקס רי-דיאט

הספר הזה מכניס אתכם – וסליחה על ההקבלה הנדושה, אבל הפעם באמת שאין ברירה – לתוך המטריקס. העולם שסביבכם – במקרה זה המזון – איננו עוד חומר אמיתי, מוחשי, חושי, אלא צירופים של ספרות ומספרים. החומר לא קיים באמת; משמעותו האמיתית היא מספרית-קלורית בלבד.
החוויה האנושית הבסיסית והאהובה כל כך של האכילה – אחת ההנאות החושיות הגדולות המזומנות לנו בחיינו – נקברת כאן ומוחלפת במספרים. "לאכול ולרזות" קורא לכם להפסיק ליהנות מאוכל עד כדי כך שתחדלו אפילו לראות בו מזון; בפעם הבאה בה תסתכלו על משולש פיצה תראו מול העיניים את המספר האפור 300 ותו לא.
הטקסט בספר חוזר שוב ושוב למשוואות האמורות להדהים אתכם: "ומה אפשר לקנות בפרוסת עוגה שיישרנו במהלך היום? 5 פרוסות לחם רגיל או 10 פרוסות לחם קל או סלט+דג+קלח תירס = כ-400 קלוריות". וואוו! אבל מה יש לי לעשות עם 10 פרוסות לחם קל? לכל הרוחות, לא רוצה דג וקלח תירס – תנו לי ליישר את העוגה!
חלקי הספר שאינם מוקדשים ללימוד השפה החדשה עוסקים, ברובם, בטבלאות חישובים. הנה אחת הארוחות המוצעות שם: למנה עיקרית – אכלו 300 (רבע עוף בגריל, תפוח אדמה אפוי וקורט שעועית ירוקה), ומהצד 0 (סלט ירקות ללא שמן ורוטב) ועוד 0 (מרק ירקות). האם נותר בכם רצון לחיות לאחר (או לפני) ארוחה כזו, או פשוט לקרוא לרופא, שכן מדובר בארוחת בית-חולים (על סף פשיטת רגל) קלאסית? הספר הזה, במילים אחרות, מציע לי להמיר את הנאת החיים הפשוטה ששמה אוכל בבליסת קש. סלט ללא שמן או רוטב? תודה, אבל אני אעדיף לנשנש את מדפסת הדיו הסמוכה.
תפוח אדמה אפוי הוא התוספת המוצעת הנצחית בספר – לדעתי, יקירה הנערץ של עולם הדיאטה. הפיצה, מאידך, מוזכרת שוב ושוב כצוררת הגדולה, ההיטלר של עולם המזון. בשלושה משולשי פיצה, מזכירה גרנות (אישית אני מחזיק בסטנדרט של ארבעה, אבל לא משנה), "אפשר לקנות" – כניסוח הספר – מנת ספגטי ברוטב עגבניות ועוד רבע עוף ועוד כוס אורז מבושל ועוד שני כדורי גלידת שמנת, כלומר 900 קלוריות.
לא שהספר מציע לך, אי-פעם, להתנסות בגלידת שמנת. לארוחת ערב שגרתית מציעה גרנות סלט ירקות גדול, ירק מבושל, מנת עוף או דג ותוספת של – ניחשתם נכון – תפוח אדמה אפוי. אפילו כדיאטה, העסק הזה חסר מעוף לחלוטין. כשגרנות כבר מתרצה לאפשר לך קינוח, היא מתעקשת על "מנת פרי או פופקורן או שקית קטנה של במבה", או כשמה של הלהקה שחמי מעולם לא הקים: איפה הגלידה?

יאללה, טעמי!

אפילו הערכים הקלוריים המפורטים בספר מעוררים, לעתים, חשד קל. האם ב"שוקולד מקופלת, שלגון שוקולד או ואפל מצופה וכדומה" יש רק 100-130 קלוריות? כדי לבחון את הנושא מקרוב ניגשתי למכונת הממתקים הארורה של ynet (תמיד נתקעת אחרי שהכנסת כסף ולא מסיעה את הוופל מספיק כדי להפיל אותו למטה, מה שמחייב להזמין שני עובדים שהתמחו בטלטול, אחד מהם תמיד בהפסקת צהרים) וחילצתי מתוכה "טעמי". 199 קלוריות. טורטית? 223 קלוריות. נדמה לי ששניהם נכללים בהגדרה "ואפל מצופה וכדומה".
"לאכול ולרזות" הוא, בקיצור, ספר לא-אנושי. ככזה הוא מתאים ככפפה לקהל לקוחותיו המשוער: צפונבונית א', פקאצה ב' וג'יפ ה-350 אלף שקל שלא נרכש בכספן: הנשים שחייהן חדלו להיות חוויה חושית ואינטואיטיבית והפכו להיות חישוב נצחי וקריר: מניקור+גופיה צמודה+ג'יפ+בית קפה ביהודה המכבי = סמנכ"ל שיווק בחברה גדולה+בית פרטי בנאות אפקה. אלו הנשים שישמחו להמיר את מזונן בערימת חישובים – כפי שעשו לרוב התחומים האחרים בחייהן. יש גם גברים כאלה, כמובן, אם כי רובם – וייסלח לי השוביניזם הקל – אוכלים טוב. אנחנו אולי בהמות, אבל אף אחד לא ייקח מאתנו את הנאותינו הגופניות, ודאי שלא אחת משתי הראשיות שבהן. כן, גברים עושים דיאטה, אבל הנה, בחינם, עיקריה: 1. לאכול אותו דבר, רק פחות. להתעמל הרבה. 2. בשר, לא פחמימות. 3. פסטה ברוטב שמנת – יוצאת הדופן של כלל מס' 2. 4. חומוס הוא ארוחה קלה. 5. שאיבת שומן.