לימור לא בבית

לימור לבנת נעלמה ביום שבו פורסם המחקר הבינלאומי, שהציב את הישגי התלמידים הישראלים בתחתית הטבלה העולמית. עכשיו מתברר שהיא כלל לא התחבאה. לא, לבנת ההמומה פשוט היתה עסוקה נורא. במשך יממה שלמה היא שברה את הראש בניסיון למצוא פתרון למשבר. לבושה האיומה. להישגים הנמוכים.
איך, איך מוציאים את עצמנו מהבוץ החינוכי הזה, תהתה לבנת כשהיא מסתובבת בלשכתה כארי בסוגר, מסרבת לקבל טלפונים ממהדורות חדשות ומרוכזת כל-כולה במשימה הגדולה ביותר שנדרשה אליה אי-פעם: מציאת פתרון מבריק.
ואז זה קרה. בבת-אחת זה היכה בה: יש פתרון! פתרון גאוני! והפתרון הוא – אתם יושבים? – פשוט להעביר את האחריות למישהו אחר. יותר טוב: להרבה אנשים אחרים. להמון אנשים. לפצל את האחריות לכל-כך הרבה ראשים, עד שאף אחד לא יוכל יותר לשים לב שאין, בעצם, אף אחראי.
אתמול במסגרת התוכנית "שש" בערוץ 2 נחשף הפתרון המתגבש במשרד החינוך: רפורמה בחינוך, הם קוראים לזה. כותרת משנה: "לבזר את סמכויות משרד החינוך". פירוט: משרד החינוך כבר לא אחראי לחינוך. הרשויות המקומיות אחראיות. בכל רשות מקומית יוקם "מינהל חינוך מקומי" שידאג לתקצוב, חלוקת המשאבים, תוכניות לימוד, מדידת הישגים וכשלונות – ואילו משרד החינוך יהיה רק מעין גוף מפקח גדול עם המון סמכויות ואפס אחריות.
לא תיקחו מלבנת את כישרונה הגדול: יכולתה לחמוק מאחריות או מעמדה עקרונית כלשהי. התוכנית שהיא מגבשת להצלת החינוך בישראל לוקחת את הכישרון העצום הזה ורותמת אותו למטרה החשובה מכל: מחיקת שמה של לבנת מהמקום המיועד לקרדיט המורה האחראי בגיליון הציונים של מערכת החינוך. היא לא קשורה לזה. זה בכלל לא נוגע לה. משום כך לא טרחה להופיע עד כה, ולו פעם אחת, במהדורות החדשות המרכזיות שעסקו במשבר. כמו הבוס הישיר, אריאל שרון, ששתק לאורך רוב תקופת מערכת הבחירות האחרונה, וכמו נעמי בלומנטל ברגעיה היפים – יודעת לבנת כי זכות השתיקה היא הנשק היעיל ביותר. היא משדרת לתקשורת ולעם מסר פשוט: אני? אני בכלל קשורה לזה? מה אתם מסתכלים עלי?
נכון, שמונה שרי חינוך עברו במשרד החינוך בעשר השנים האחרונות, ולבנת איננה אשמה מן הסתם ברוב הניסויים בבני-אדם שהחליטה המערכת הזו לבצע. ועדיין, לבנת היא שרת החינוך ברגע זה (ובשלוש השנים שקדמו לו) – הרגע שבו מתבררים ממדי הקטסטרופה. מתפקידה להופיע, לנמק ובעיקר להציע תקווה ואחריות אישית. גם ראש העיר ג'וליאני יכול היה להתחבא עם קריסת מגדלי התאומים; מה הוא אשם? הם אפילו לא נבנו בתקופתו. אבל ג'וליאני ידע אז את שעתו היפה ביותר דווקא משום שמיהר לצעוד קדימה ולקחת אחריות לא למה שקרה, אלא למה שקורה מעתה ואילך. לניהול ולמנהיגות בשעת מצוקה.
לבנת מבקשת לעשות בדיוק להיפך: להיעלם, ואז – למען דורות העתיד במשרד החינוך – לטשטש את אחריות המשרד לתחום שבאחריותו. אגב, באותה "שש" הופיעה מומחית לחינוך בשם ד"ר זהבה שש, שטענה ש"הגורם המרכזי (למשבר) הוא אי לקיחת אחריות של המורים על הישגי תלמידיהם... מורה שיש לה תלמידים חלשים בכיתה מאשימה את המורה בשנה שעברה". נשמע מוכר? שאלו את לבנת את מי היא מאשימה בכשלון החינוך בישראל. היא כבר תצביע על הממשלות הקודמות.
זוהי לבנת בשבילכם. פוליטיקאית מהזן שהוציא שם רע למקצוע: חבה את קיומה הציבורי לקשרים מעולים עם הבוס (ראש הממשלה, במקרה שלה), נטולת אג'נדה, אופורטוניסטית חפה מתחכום, והכי חשוב: נעדרת תחושת אחריות אישית כמו עברה ניתוח להסרת האיכפתיות עם כניסתה לתחום. לבנת אינה טובה לכלום. ברגע האחד שבו נזקק לה משרדה באמת, היא בוחרת להתחבא ולגלגל מיני תוכניות לגלגול האחריות לפתח מישהו אחר. כיצד הגיעה האשה הזו אל החיים הציבוריים? ומתי תלך?