"אל תעשו סלקציה לאסירים"

"אנחנו חיים ממהדורת חדשות אחת לשנייה. כל הזמן בעצבים, בהמתנה. אנחנו רוצים שהילדים יחזרו הביתה ושהתיק האפל הזה של האסירים ייסגר. כמו שהישראלים רוצים ביטחון, אנחנו רוצים את הילדים שלנו", כך אומרת בראיון ל-ynet אום-נימר ספאדי, שבנה נימר ואחיה מחמוד עצורים בישראל מאז 1989 - ימי האינתיפאדה הראשונה.
בימים האחרונים, מאז החלו הכותרות לעסוק בשיחרור האסירים, אום-נימר לא מצליחה להירגע. היא מתגוררת בענתא, כפר פלסטיני מרחק כשבע דקות מהגבעה הצרפתית בירושלים. הכניסה לכפר חלקה, בלי מחסומים, בלי שוטרים, ובלי נקודות ביקורת. באינתיפאדה הנוכחית, היה הכפר בדרך כלל שקט. רק לעתים רחוקות היו תקריות של ידויי אבנים.
אום-נימר, בת 56, מציגה את עניינה ברהיטות, אוחזת בתמונות של נימר ומחמוד. היא דמות ידועה מההפגנות והעצרות למען האסירים שמקיימים הפלסטינים. השיחה נפתחת ברשמיה מהביקור האחרון שלה השבוע אצל נימר ומחמוד בכלא אשקלון. אחת לשבועיים היא מבקרת אותם.
אשקלון הוא לא הכלא היחיד. השניים כבר הספיקו לעבור בכלא שאטה, כלא נפחא ובבתי כלא אחרים. לדבריה, הם מודאגים מאוד, מוטרדים, עצבניים. שומעים את החדשות - ומחכים. בעיקר רוצים לדעת מה יעלה בגורלם.
אום-נימר אומרת כי חייה מתנהלים מביקור לביקור. "כל ביקור כזה הוא קודם כל מאמץ נפשי עצום. לראות ילד, ש-14 שנה אני לא מצליחה לגעת בו ולא באחיו, זה דבר קשה מאוד. בלתי-אפשרי. אני מקווה שהעניין ייפתר בקרוב אם רוצים שלום".

פעילי החזית העממית לא ישוחררו

נימר ומחמוד הם פעילי החזית העממית לשחרור פלסטין והיו חברים בחוליה שעסקה ביידוי בקבוקי תבערה והשלכת אבנים. נימר נעצר בינואר 1989. הוא היה בן 20. פחות מחודש לאחר מכן נעצר גם מחמוד, בן 21, ארבעה חודשים אחרי חתונתו. הם נשפטו לתקופות של 21 ו-27 שנה בכלא על חברות בארגון עוין ובלתי חוקי, הנחת מטען חבלה, הצתת רכבים, ידוי בקבוקי תבערה ואבנים. בשנים שחלפו הספיק נימר לסיים בכלא את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה, ומחמוד קרוב לסיים תואר ראשון במדעי המדינה.
על-פי הקריטריונים שהציבה הממשלה בישיבתה אתמול, פעילי ארגוני הסירוב, כמו החזית העממית, חמאס והג'יהאד האיסלאמי לא צפויים להשתחרר בגל הנוכחי. הבכירים הפלסטינים שנפגשו בימים האחרונים עם עמיתיהם הישראלים אומרים כי זהו לא פתרון כולל ושלם של הבעיה - וכל ההודנה והרגיעה מוטלת בספק.
"אמרנו זאת לאבו מאזן ולכל הבכירים האחרים", אומרת אום-נימר. "אנו אומרים להם את זה כל הזמן בעצרות, בהפגנות ובשביתות, מסבירים להם שאם לא ייפתר העניין הזה, הרחוב הפלסטיני לא יירגע. איך יהיה שלום אם הישראלים מחלקים וממיינים כרצונם וכראות עיניהם את האנשים, את הילדים שלנו? עניין האסירים הוא המפתח לכל הסכם. אם רוצים הסכם שלום שיביא שמחה אמיתית, יש צורך להתחיל באסירים. אין בית פלסטיני שאין לו ילד או שניים בכלא הישראלי. לכן, רק שחרור אסירים ייתן לעם הפלסטיני תחושה ואמונה שיש כוונות אמיתיות ושיש סיכוי לשלום. אבל אם ישראל תתעקש על הסלקציה הזו, משמעות הדבר שהם לא רוצים להביא שמחה אלא להרוג את השמחה בלב האנשים".
אום-נימר ממשיכה: "האם מאסר של יותר מ-14 שנה על עבירות באינתיפאדה הראשונה הם לא עונש מספיק לשניים? אמא שלי אשה זקנה וחולה, שמתפללת שתצליח לראות את השניים בעודה בחיים, וזה לא מצב פשוט לחיות בתחושה כזו. הרי הם לא רצחו אף אחד - אלא רק השתתפו באינתיפאדה".

את מרגישה שהם מתחרטים על מעשיהם?

"הם נעצרו לפני אוסלו. ומה שהיה לפני אוסלו בין ישראל לפלסטינים לא היה משחק. זו היתה מלחמה. אינתיפאדה. אחי ובני הם חלק מהעם הפלסטיני שכולו נלחם למען עצמאותו ונגד הכיבוש. אבל עכשיו, כשמדברים על השלום ועל הרגיעה, צריך להתחיל בזה, בעניין האסירים, שהוא יותר פשוט מעניין הגבולות ומעניין הפליטים, ומכל עניין אחר. בזה צריך להתחיל. צריך לשחרר אותם ולסגור לתמיד את התיק השחור הזה שנקרא האסירים".
אום-נימר אומרת שהקריטריונים של "דם על הידיים" הוא מיון שאינו מקובל על הפלסטינים. "בכל מקום בעולם כשמתחילים לדבר שלום מתחילים באסירים. לא צריך למיין מה זה עשה ומה ההוא עשה. כולם היו חיילים במלחמה. גם לישראלים דם על הידיים. גם הם הרגו. זוהי תוצאת המלחמה. אם ישראל תמשיך בגישה הזו, להשתמש באסירים כקלף מיקוח ולא תשחרר אותם - לעולם לא יהיה שלום".