זו הפוליטיקה, אהוד

אין דבר אהוב על ראשי ממשלתנו לדורותיהם מקפיצה קטנה לחו"ל. לא בגלל הדיוטי פרי, ולא רק בגלל שבלונדון או פאריס הייאוש יותר נוח, או פחות עמוס חום. בדאונינג סטריט או בשאנז אליזה, לשם קפץ אהוד ברק ליום אחד, משל היה נוסע מתמיד בטיסה לשום מקום, יכול הנבחר להרגיש כנבחר: מתייחסים אליו בכבוד, אנשים רמי מעלה מטים אוזן לדבריו, ואף אחד לא נכנס באמצע להגיד שאלי ישי צועק על יוסי שריד וצריך להתערב.
הקפיצה הקטנה של ברק נועדה להכין את בלייר ושיראק לאותו דבר בדיוק שלו הוא מכין את דעת הקהל בישראל – שהמו"מ עם הפלסטינים ייתקע, ועכשיו נשאר רק לגלגל את האחריות על הצד השני. אבל כזוח עליו דעתו בקרירות הלונדונית היחסית, שיחרר רה"מ עוד אמירה בסדרה של "העם זה אני" שהוא מתמחה בה בשבועות האחרונים: "נבחרתי על ידי העם", אמר בתשובה לשאלה. "אפילו אם תישאר לי רק רבע מהכנסת, אני אביא הסכם והוא יאושר במשאל".
הקמפיין של ברק, לפיו הוא נבחר ישירות ועונה רק ל"העם" המיתולוגי, מופרך לא רק עקרונית אלא גם בתועלתו המעשית. אם ברק בונה על מיאוס עממי מן הסחר-מכר בכנסת, שלא ידבק בו אם יתעלה כל הזמן מעל "הפוליטיקאים" , הוא טועה: הבזיון בפרשת מסקנותיה של ועדת טל, או התפרקות הממשלה סביב פרונקל ש"ס-מרצ, כל אלה דבקים בראש וראשונה בו. השלט מעל ההפגנה העממית הווירטואלית כנגד מה שקורה אינו "מושחתים, נמאסתם", אלא "אהוד, נמאסת".
נמאס מחוסר ההכרה של ברק שמי שרוצה לשלוט במדינה דמוקרטית, צריך לעשות את זה – מה לעשות – באמצעים פוליטיים. בעוד ברק מלהג בלונדון, שכבה הרפורמה במס על ערש דווי בדיוק מהסיבה הזו: שראש הממשלה, שהיה אמור להפעיל את כל יכולתו ומנופיו הפוליטיים כדי להעביר אותה, לא עשה זאת. במקום ליצור קונצנזוס, לשאת ולתת עם המפלגות ולהגיע לאישור, העדיף ברק "לשמור את ידיו נקיות", ועכשיו אין לו לכלוך ואין רפורמה. כך היה עם כל דבר שברק ניסה לעשות, פרט לדבר האחד שלו לא היה צריך הסכמה פוליטית: הנסיגה מלבנון.
כשנבחר ג'ון פ. קנדי לנשיאות הוא הביא עמו לוושינגטון לא את הרל"שים שלו מהסיירת, אלא את החבורה המוכשרת ביותר שנתקבצה אי פעם לנהל מדינה: פרופסורים, אנשי כלכלה בולטים, "הטובים והמבריקים ביותר", כלשונו של הסופר האמריקני דיויד הלברשטאם. לינדון ג'ונסון, סגנו של קנדי (ופוליטיקאי מנגנון קלאסי), נפעם מגודש התבונה והברק של אנשי קנדי. הוא סיפר למורו ורבו הפוליטי, סם רייבורן, שמעולם לא ראה חבורה כה מזהירה של מוחות. "הייתי מרגיש טוב יותר, לינדון", אמר רייבורן הקשיש, "לו מי מהם היה רץ אי פעם למשרת שריף". וכולנו היינו מרגישים טוב יותר, לו טרח אהוד ברק אי פעם לעסוק בפוליטיקה, או לו היה לו מושג קלוש איך עושים את זה.