שתף קטע נבחר

"אנחנו כאן בגלל המצב"

מה מביא שתי צעירות יהודיות לעזוב את מולדתן קנדה ולהגיע לישראל בימים קשים שכאלה? עבור ליאה אפשטיין (25) ולורי ביתן (23), הדילמה הזו כלל לא היתה קיימת. מזה חודש וחצי מתנדבות השתיים בתחומים שונים באילת. בקרוב מאד, אחרי שיטוסו לבקר את ההורים בקנדה, הן מתכוונות לחזור – והפעם לתמיד

דקות ספורות לפני הריאיון, כשליאה אפשטיין (25) ולורי ביתן (23) מתבשרות שטיסתן הביתה נדחית בשבוע, הן פורצות בקריאות של שמחה. השתיים, שהגיעו לאילת מטורונטו שבקנדה, היו שותפות במשך חודש וחצי בפרויקט ההתנדבות של הסוכנות היהודית בעיר, במסגרת "שותפות 2000".
"זו הפעם הראשונה שהפרויקט פועל בדרך זו", מסבירה מנהלת הסוכנות היהודית באילת, חגית שילו, "עד כה היו המתנדבים מגיעים לכאן בקבוצות, עם תוכנית מאורגנת שבמסגרתה הם היו תורמים לקהילה במשך שבוע. הרעיון להרחבת משך השהות לחודש וחצי היה, שהמתנדבים יחוו את החוויה הישראלית, תוך תרומה לקהילה ומפגש ישיר עם האנשים. כשהם יחזרו לארצם, הם יהיו שגרירים טובים שלנו, ויוכלו לקדם פרויקטים לטובת הקהילה".
במסגרת שהותם בעיר, מבצעים המתנדבים 35 שעות שבועיות שמותאמות על פי נטיותיהם וכישוריהם.

עברית שפה קלה

אפשטיין וביתן, צעירות צחקניות ומלאות התלהבות, התנדבו במרכז המיחזור שליד פרויקט שיקום השכונות ב"ערבה". בנוסף לכך התנדבה ביתן במשפחתון "אור שלום", במועדונית ערבה ובטיפת חלב, ואפשטיין הקדישה שעות ב"אור שלום" וב"שושן צחור", מועדונית לילדים בעלי צרכים מיוחדים. ביתן הגיעה ארצה בפעם השנייה, ולאפשטיין זו הפעם השלישית בישראל ("כשהייתי בת 18, התנדבתי בקיבוץ כמה חודשים"). ביקורן הקודם היה בינואר השנה, במסגרת תוכנית "תגלית" המיועדת לצעירים יהודים בגילאי 26-18 מכל רחבי העולם.
במהלך שהותן בארץ, יחד עם קבוצה של צעירים יהודים מקנדה, נוצר בין השתים קשר מיוחד, והן החליטו לחזור ולהתנדב באילת. "רצינו לחיות כאן ולתרום לישראל כמה שאפשר", מסבירה ביתן, "הישראלים נותנים למדינה כל הזמן, והולכים לצבא, והרגשנו שגם אנחנו צריכות לתת". ואפשטיין מוסיפה: "אנחנו חושבות שאנחנו מקבלות הרבה יותר ממה שאנחנו נותנות".
ובכל זאת, לא חששתן מהמצב?
אפשטיין: "ההורים שלי מאד פחדו כשסיפרתי להם שאני נוסעת לישראל. הם כל הזמן שולחים לי מיילים ומבקשים שאחזור הביתה, אבל אני מסבירה להם שהמצב הוא בדיוק הסיבה שבגללה אני כאן".
הן מתגוררות ב"מגדלי אילת", ונמצאות בקשר מתמיד עם משפחתן המאמצת, אצלה הן מתארחות בסופי שבוע ובהזדמנויות נוספות. באופן כללי, הן אומרות, מתייחסים אליהן כאל בנות משפחה. "אנשים שאנחנו מכירות מזמינים אותנו לשבת", אומרת אפשטיין.
איך אתן מסתדרות עם השפה?
ביתן: "כמעט כולם בארץ מדברים אנגלית, ודווקא עם הילדים זה קל, יש להם הרבה סבלנות והם מסבירים לי פעם ועוד פעם. כשהייתי ילדה למדתי עברית בטורונטו, אבל בגלל שלא השתמשתי בשפה, די שכחתי. היום אני יכולה לשבת עם הילדים על קריאה וכתיבה, אבל לדבר יותר קשה לי". אפשטיין מוסיפה: "לפני שהגענו ארצה לקחנו כמה שיעורי עברית, כך שהשפה לא זרה לנו לגמרי".

מתנת פרידה

אפשטיין וביתן לא מפסיקות להתפעל מהחום הרב והסימפטיה לה הן זוכות כאן. "כבר בפעם השנייה כשהילדים ראו אותנו, הם רצו אלינו וחיבקו אותנו", נזכרת אפשטיין. ההתנדבות בקהילה גרמה לשתיהן להבין שזה מקומן, ולאחרונה הן החליטו לעלות לארץ. בינתיים הן מתכננות לחזור לקנדה, להתארגן, לחסוך כסף ולשוב לאילת כעולות חדשות.
איך ההורים והחברים קיבלו את הרעיון?
ביתן: "אני ידעתי כל הזמן שאני רוצה לחיות פה. ההורים שלי אוהבים את ישראל ויודעים שבסופו של דבר אני אעשה מה שאני רוצה".
אפשטיין: "אני אצטרך לשבת עם ההורים שלי בצורה רצינית ולהסביר להם. אני יודעת שיהיה להם קשה, אבל הם יתרגלו ויוכלו לבוא לבקר".
השתיים גם יודעות לספר על גילויי אלימות וגזענות המתגברים כלפי יהודים בקנדה. ביתן מספרת שלפני שהגיעה ארצה, היא הסתובבה ברחבי הקמפוסים בטורונטו על מנת לשווק את תוכנית "תגלית", ונדהמה מגילויי האלימות המתחזקות בקהילה האיסלאמית בקנדה.
איך אתן מסתדרות עם החום הכבד?
ביתן: "אני נהנית מכל רגע. לא נראה לי שנתגעגע לחורף בטורנטו".
אפשטיין עצמה מרוצה מ"התחושה של החופש שמעולם לא הרגשתי. עצם המחשבה שאני עושה מתוך בחירה ולא מתוך חובה, החברים שהכרנו, השיעורים שלמדנו – כל זה נותן לי את ההרגשה שכאן אני הרבה יותר בריאה וחזקה".
העבודה במרכז המחזור חשפה את השתיים לצדדים יצירתיים באופיין, עד כדי כך שאפשטיין שוקלת לעשות הסבה ולקחת שיעורים באמנות. כמתנת פרידה למרכז, בנו השתיים תיאטרון בובות ממיכלי חלב. אחרי שיעשו עלייה, מן הסתם הן יוכלו גם להציג בו.

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים