הבנות בפח הזבל

גם אצלנו בצהרי יום שישי היה נהוג לשחק כדורגל. הבלטות להטו מחום השמש הבאר שבעית, ובטח היה לנו משהו הרבה יותר טוב לעשות, אבל בכל זאת מדי שבוע הופענו בחצר בית הספר, כמה בנים ואני, בת יחידה. לא, אני לא זוכרת מה לבשנו, אבל אלה וודאי לא היו בגדים של כדורגל. מה לנו ילדי שנות ה-80 עם מדי כדורגל?
אני לא יודעת איך הגעתי לשחק שם ומה בכלל דחף אותי לכך (פמינזים אקטיביסטי?), אבל השורה התחתונה היא שהיום אני אפילו לא רואה כדורגל בטלוויזיה, למרות שבמסגרת חיי המשותפים עם בן זוגי, כדורגל נמצא בדרך כלל גבוה ממני בסדר העדיפויות.
איך הגעתי? מי היו הילדים? איך זה שבבאר שבע, עיר ללא שוויון, הסכימו הבנים שאני אשחק איתם? (טוב, הם נתנו לי להיות השוערת) אני לא ממש זוכרת. אבל מה זה משנה, אני הייתי הפמינסטית הלוחמת שהזיעה מדי יום שישי על המגרש, למרות שהשיר הכי אופנתי בשנים הללו היה "הבנים בכדורגל, הבנות בפח הזבל...".

הכל בגלל ציפציף

השמש קפחה מעל ראשינו, הבלטות להטו מתחת לכפות הרגליים הקטנות, וע' (השם המלא שמור איפשהו בתאי הזיכרון שלי) כל הזמן קילל. כולם דאגו לבטא את השם שלו במלעיל, למרות שאני משוכנעת שהוריו התכוונו למלרע - אבל לך תקפיד על הגייה נכונה בכדורגל שכונתי. כממש רצו לעצבן את ע' קראו לו כולם 'ציפציף'. הקול שלו היה גבוה באופן חריג, אפילו בהשוואה לילדים שלפני שלב ההתבגרות המינית, גם כשביניהם יש ילדה אחת.
נורא הקפדתי להופיע מדי שישי. אני לא בטוחה מה סיפרתי לאמא שלי, כי כל ניסיון לעשות את המלחמה הפמיניסטית שלי לפני או אחרי התקופת הזו עלה בתוהו. במקום חוג הקארטה שביקשתי היא שלחה אותי לרקוד בלט, ובגיל 16, כשכולם קנו דיאלים (אופנוע על גלגלי עזר), אותי שיכנעו שזה מסוכן.
אבל גם הקריירה שלי על המגרש נגדעה באיבה. זה לא שהייתי גרועה כל כך, פשוט סבלתי מפציעה בשריר האורביקולרי. או כמו שקוראים לזה - פנס בעין. כאמור, אני לא זוכרת הרבה. אני רק זוכרת אבן שציפציף זרק (בטח היתה לו סיבה כלשהי) ופגעה ישר בעיני, ואת הדרך חזרה הביתה, חבולה ומושפלת. מאז הם לא ראו שוב (כמו שאני בקושי ראיתי באותו סוף שבוע) אותי או את כבודי הרמוס, על מגרש הבלטות.
ציפציף? אולי התחלף לו הקול בינתיים, אני מקווה.